אוהבים מוכי ירח: עגנון ושיר השירים בתרבות הישראלית

"הספר מתחקה אחר תגובתו של עגנון למעמד המיוחד ששיר השירים זכה לו בתרבות הישראלית. באמצה את שיר השירים כטקסט מכונן ביקשה הציונות לשוב אל הסצנות הארוטיות והפסטורליות של 'ניצנים נראו בארץ' ו'אל גינת אגוז', למצוא בארץ ישראל מעין פומפיי שבה נשמר הטקסט המקראי הקדום בצורתו המקורית. עם זאת, בחיפוש זה אחר פשט ישן-חדש לא הצליחה הפרשנות הציונית להתנער מרוחות הרפאים של האלגוריות המסורתיות של שיר השירים. באירוניה ייחודית, עגנון מציב את התנ"ך הישראלי כפרק מרתק, גם אם מוזר, בהיסטוריה הפרשנית המפתיעה של הטקסט המקראי. הספר מתמקד בשני סיפורי אהבה "שבועת אמונים ו"עידו ועינם", המאופיינים ברצפים חלומיים בלילות לבנה במילואה. האוהבים ביצירות אלה מוצגים כאוהבים מוכי ירח, או מוכי לבנה, הנושאים את שיר השירים על גבם בלי כל יכולת לפענח את הטקסט העתיק. בדומה לשולמית הישנה שלבה ער, הם מחפשים אהבה אך אינם יכולים למוצאה; הם אינם יכולים ללכת בעקבות האהבות המטריפות אותם, אך גם אין בכוחם לנטוש אותן. בין שלל האהבות המעסיקות את עגנון ביצירות אלו מבצבצת גם אהבה ספרותית: המרוץ הסהרורי אחר שיר השירים עצמו". -- מעטפת אחורית.