ארון וראי, מכונת תפירה עם רגל: שידוכין בקרב היהודים בירושלים המנדטורית על פי פנקסו של שדכן ירושלמי

בעשור האחרון גבר העיסוק המחקרי בחיי הספרדים בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט, ובו בזמן גבר העניין בחקר התרבות החומרית. כתב-יד המצוי בספריית יד יצחק בן-צבי פותח צוהר מפתיע אל שני התחומים הללו: פנקסו של שדכן אלמוני שפעל בעיקר בקרב היהודים הספרדים בירושלים בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. פנקס זה הוא אוצר בלום של נתונים על דפוסי הנישואין בתקופה זו ומכרה של ידיעות גניאלוגיות, ויש בו עדות להמשכיות לצד תהליכי מודרניזציה. 400 הרישומים שבפנקס מלמדים על דפוסי הנישואין, על נישואין בין-עדתיים (הן בין בני עדות המזרח השונות, הן בין ספרדים לאשכנזים), על נישואי גרושים וגרושות ואלמנים ואלמנות, על קשרים עם קהילות האם (כגון בגדאד ואיזמיר), על החפצים הבסיסיים שנמצאו בבתיהם של בני המעמד הבינוני (ארון, מיטות ולעיתים שולחן וכיסאות ספורים), על התכשיטים הפופולריים בקרב נשים (צמידים ועגילי זהב) ואף על ערך הכסף (לירות מצריות ואחר כך לירות ארץ-ישראליות). פה ושם יש בפנקס רמז לדרמות משפחתיות, כמו נטישת ילדי אישה מנישואין קודמים או ביטול שידוכין בעילה שאינה ידועה לנו.