Abstract
בניגוד לקולנוע העלילתי, הקולנוע התיעודי עוסק באינתיפאדה באופן אובססיבי כמעט. המאמר יתאר את הקולנוע התיעודי הישראלי העוסק בטראומה של פיגוע הטרור ולעמדת הסובייקט של "קרבניות" אך תוך מודעות לחסר בעמדת הסובייקט ה"כפולה". המחברת טוענת כי למרות שנקודת המבט של הקולנוע התיעודי אינה "כפולה" הקרבה לטראומה שקולנוע זה כופה על הצופים כרוכה באופן בלתי נמנע גם בהבנת מחיר הכיבוש. למאמר ארבעה חלקים: החלק הראשון יתאר את השינוי בתפיסת גופו של קרבן הטרור. החלק השני - ניתוח "ההרוג ה-17" יהיה דוגמא לתגובת הקלנוע התיעודי הישראלי לטרואמה זו. החלק השלישי יתאר את השינוי שחל בתפיסת הגוף של המחבל המתאבד והחלק הרביעי ינתח כהשוואה את היחס בין הגוף לבין הגופה בסרט הפלסטיני היחיד עד כה שעוסק במחבל המתאבד - "גן עדן עכשיו". המאמר יסתמך על ההבחנות הקריסטביאניות לגבי הבזות וישלב אותן בשני שדות-שיח עיקריים - השיח על הטרור כחלק מהמלחמה ה"חדשה" ושיח הטראומה שהתפתח במדעים ההומניסטיים בשני העשורים האחרונים.
| Original language | Hebrew |
|---|---|
| Pages (from-to) | 5-30 |
| Number of pages | 26 |
| Journal | מכאן |
| Volume | 13 |
| State | Published - 2013 |
IHP publications
- IHP publications
- Al-Aqsa Intifada, 2000-
- Death in motion pictures
- Documentary films
- Motion pictures -- Israel