ביזור סמכויות ולא הפרדת רשויות: על מניעת כוח מוחלט מרשויות השלטון

הפרדת רשויות משמעה חלוקת הכוח בין הרשויות לשם שמירה על חירות היחיד, לעיתים מתוך חפיפה ופיקוח הדדי, גם בנושאים של חקיקה וביצוע. האם משמעה "חומה סינית" בין הרשויות כך שכל החלטה של בית המשפט שמתערבת בחקיקה או בהחלטת ממשלה היא פגיעה בהפרדה זו? זה שנים אחדות שאנו עדים לשימוש נרחב ברטוריקה של "הפרדת רשויות". מטרתה של רטוריקה זו להצדיק ביקורת על "אקטיביזם שיפוטי" ולספק נימוקים ליוזמות שפירושן פגיעה בעצמאות בית המשפט ובסמכויותיו (כגון "פסקת ההתגברות" או הניסיון לשנות את השיטה של מינוי השופטים). בבסיסה של רטוריקה זו עומדת פרשנות של דוקטרינת הפרדת הרשויות הגורסת הפרדה מוחלטת ביניהן. בניגוד לה, ובעזרת מקורות היסטוריים והשוואתיים, מחקר מדיניות זה מציג פרשנות שונה של הדוקטרינה, שאינה ממוקדת ב"הפרדה" אלא מדברת על "ביזור" – כלומר, חלוקת סמכויות – באמצעות איזונים ובלמים. בישראל מיושמת גישה "גמישה" של הפרדת רשויות, שאינה מפרידה הרמטית ביניהן. המחקר המשווה המוצג כאן מראה את ההבדלים בין המצב במדינות אחרות לבין המצב בישראל. מן ההשוואה מתברר כי בישראל המוסד האפקטיבי היחיד המקיים ביקורת חוקתית ומינהלית על הרשות המחוקקת ועל הרשות המבצעת הוא בית המשפט העליון. ; עיקר ההמלצות כאן עניינן הגנה על בית המשפט העליון מפני היוזמות המבקשות לפגוע בסמכויותיו. תכליתן של ההמלצות הנוספות היא לחזק ולעגן את מעמדו של בית המשפט ואת סמכויות הפיקוח של הכנסת על עבודת הממשלה.