"בית שבעלי בתים באים לשם": עגנון על התאטרון

בניגוד לאמנויות אחרות, התאטרון תופס מקום שולי ביצירתו של עגנון וכך גם במחקר על אודותיו. אבל ב'בחנותו של מר לובלין' וב'אורח נטה ללון' מבטא עגנון עמדה מעניינת, אירונית ועמוקה על אמנות התאטרון. הוא מצטרף למסורת הפילוסופית הארוכה - החל מאפלטון ועד רוסו - של ביקורת התאטרון דרך מושג הייצוג. הייצוג התאטרוני הוא חד-ממדי ושטחי בתפיסת היחס בין מציאות לדמיון. בניגוד לשחקני התאטרון המנסים באופן נלעג לייצג את המציאות ובניגוד לקהל הבורגני ומדושן העונג מייצוגו על הבמה, הסופר או המספר העגנוני הוא היחיד החי בשני העולמות - של הבדיון והמציאות - ויכול על כן לתת ביטוי אמנותי לאמת. בכך הוא דומה לגיבור של 'אורח נטה ללון', המצוי בשני העולמות של ארץ-ישראל והקהילה היהודית המסורתית ונע ביניהם רצוא ושוב. מאחר שהתאטרון מיוסד על אשליה רדודה, אין פלא שאין לו כוח רגשי של ממש. ברומן 'בחנותו של מר לובלין' מתאר עגנון כיצד בניגוד לתפלותה של הצגת תאטרון ראליסטית, יש בכוחו של תאטרון בובות לרומם את רוחו של אדם השקוע בדיכאון, שכן הצגת הבובות פטורה מיומרנות השווא האמנותית והסוציולוגית של התאטרון המבקש לייצג את המציאות. כפי שכבר העיר קלייסט (ואין ספק שעגנון הכיר את חיבורו על המריונטות), לבובה יש חן ואמת של דמות שאינה מייצגת אלא את עצמה. ההנגדה בין התאטרון הראליסטי לתאטרון הבובות מחריפה את הביקורת של עגנון על התאטרון שיש בו זיוף, התייפייפות, גיחוך בורגני, וקלות דעת מוסרית. מעל לכל, הוא נחות מאמנות של אמת המיוסדת על 'כוח הדמיון העליון'. בשני הרומנים הנזכרים ביקורת התאטרון משמשת את עגנון בגיבוש תפיסת עולמו האסתטית ובקישור בין דרכו האמנותית למעמדו כמי שחי בשני הבתים של היהדות.