גופות, נוהגי הטיפול בגופה וחופש הביטוי: הזכות של אדם לספר את סיפור חייו במותו

מר אבני ביקש להשליך את גופתו למאכל חיות ולאחר שבקשתו נדחתה על-ידי בית המשפט, ביקש להשליך את גופתו לים, בקשה שהתקבלה. פסקי הדין בעניינו של מר אבני מעלים את השאלה כיצד יש לטפל בגופות, ומי צריך לשלוט על אופן הטיפול בגופה. מאמר זה בוחן את פסקי הדין, ואת שאלת הגורם המתאים לטיפול בגופות. במאמר מוצגות ארבע תשובות אפשריות לשאלה מי צריך לשלוט באופן הטיפול בגופה: (1) המדינה; (2) המנוח; (3) יורשי המנוח, קרובי משפחתו; (4) הקהילה התרבותית/דתית/אתנית שאליה השתייך המנוח. המאמר בוחן את הפרקטיקות הנוהגות כיום ומחלץ מתוכן את הנורמות היכולות להסביר ולהצדיק אותן. כמו כן בוחן המאמר האם יש מקום להטיל הגבלות על אופן השימוש בגופה על בסיס שיקולים הנוגעים לכבוד האדם. לבסוף, טוען המאמר ששגה בית המשפט העליון כשסבר שכבוד האדם הוא הערך העומד בבסיס ההכרעה בדבר האופן שבו ראוי לטפל בגופות. התזה המוצגת במאמר היא שהערך של חופש הביטוי, ובמיוחד הזכות של המנוח "לספר את סיפור חייו במותו" (ולא הערך של כבוד האדם), הוא העיקרון שלאורו יש לנתח את הסוגיה. הטיפול בגופה הוא אקט אקספרסיבי שבו המנוח (ולעתים קרובי משפחתו או הקהילה שאליה השתייך, ובמקרים חריגים - אף המדינה עצמה) מבטאים את עמדותיהם ביחס לקשר בין המתים לחיים, ביחס לאופן שבו יש לזכור ולהזכיר או לשכוח את המתים, ואפילו ביחס למשמעות החיים. (מתוך המאמר)