האם (ומה) האומנות יכולה ללמד אותנו על המשפט? מסע בעקבות הספר Russian Culture, Property Rights, and the Market Economy

בספר שנידון במאמר טוען אוריאל פרוקצ'יה כי החברה הרוסית היא בעלת מאפיינים תרבותיים מסוימים אשר אינם מאפשרים לה להשתלב בכלכלה מודרנית המבוססת על שוק חופשי, זכויות קניין, הישענות על דיני חוזים כמכשיר מרכזי לחלוקת עושר ועוד. כדי לקיים כלכלת חוזים של ממש, צריכים להתקיים תנאים מסוימים (הומניזם, אינדיווידואליזם, גישה ספקנית ומסויגת ביחס לסמכות הפוליטית ועוד), ואלה, לדעת אוריאל פרוקצ'יה, אינם מתקיימים בחברה הרוסית. אוריאל משתמש באומנות החזותית כדי לבסס את המסקנה כי תנאי-היסוד ההכרחיים להתפתחותה של כלכלת חוזים אינם מתקיימים בחברה הרוסית. הנחת-היסוד של הספר היא כי לחברות אנושיות יש מאפיינים תרבותיים המתממשים בספירות שונות של העשייה האנושית. בניגוד להנחות-היסוד של הניתוח המוצע על-ידי פרוקצ'יה, מחבר המאמר טוען כי התרבות נגועה לעיתים קרובות בסתירות מהותיות. מכאן גם נובע כי התבוננות על ספירה תרבותית אחת אינה יכולה להנביע באופן אוטומטי מסקנות ביחס לספירה תרבותית אחרת. את ההשערה בדבר אי-התקיימותם של קווי אופי תרבותיים של אומה הוא מבסס, בין היתר, על מחקרים פסיכולוגיים ופילוסופיים עכשוויים המעלים ספקות ביחס להתקיימותם של קווי אופי של פרטים. על-פי העמדה החלופית שתוצע להלן, ההתנהגות האנושית , כמו-גם התנהגותן של אומות, הן פונקציה של נסיבות, ולא של אופי.