האתנוגרפיות המקראיות של עגנון: 'עידו ועינם' והחיפוש אחר השיר האולטימטיבי

כרך 28 של מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי הוא גם כרך 25 של מחקרי ירושלים בספרות עברית. עגנון כתב את הסיפור 'עידו ועינם' בין החודשים מרץ ואוקטובר של שנת 1949, בזמן שהתגורר בביתם של חבריו גרשם ופניה שלום. לאור זאת ראו חוקרים שונים בדוקטור גינת דמות המיצגת את גרשם שלום ואת מחקרו בטקסטים איזוטריים. הקריאה המוצעת במאמר היא כי 'עידו ועינם' מתחקה אחר עיקבותיו של המלומד שלמה דב גויטיין. המחבר רואה בדיאלוג המתמשך בין עגנון ובין גוטוין נקודת מוצא לבחינת יחסו של עגנון למעמדו של התנ"ך כטקסט מכונן בתרבות הישראלית ובפרט למעמדו הייחודי של שיר השירים בהקשר זה. דרך חוקריו הבידיוניים מבקש עגנון להצביע על פרדוקסים הכרוכים בבחירתה של חברה חילונית להגדיר את עצמה באמצעות טקסט דתי קדום. ההכרות העמוקה של עגנון הן עם המסורת היהודית והן עם התרבות החילונית מאפשרת לו להציע נקודת מבט ייחודית על התנ"ך הישראלי. כנגד הנטיה הרווחת לראות באימוץ התנ"ך כאפוס לאומי על ידי הציונות, צעד חילוני מובהק, מצביע עגנון על התהודה המתמשכת של מהלכים פרשניים אלגוריים מסורתיים בפרשנות הציונית החדשה. בחירתו של מחבר המאמר ב'שיר השירים' נובעת ממעמדו המיוחד הן בדמיון הפרשני של עגנון והן בהקשר הישראלי. בין המחקרים על 'שיר השירים' ישנו מחקר פרי עטו של גויטיין, הרלונטי במיוחד ל'עידו ועינם'.