הזכות לזיכרון: סיפורם של ילדי חבל ימית

המאמר עוסק בפינוי כפוי של ילדים מבתיהם מסיבות פוליטיות, ולשם כך הוא בוחן ברטרוספקטיבה של 30 שנה את המשמעות של חוויית הפינוי מחבל ימית (1982) בסיפורי חייהם של 11 ילדים ומתבגרים. שלושה תחומי ידע מנחים את המאמר: פינוי כפוי והשלכותיו, שיח הטראומה ויחסי הגומלין בין הזיכרון האישי לבין הזיכרון הקולקטיבי. ראיונות עומק נרטיביים שימשו במחקר זה דרך לעמוד על האופן שבו המשתתפים תופסים, מבינים ומתמודדים עם חוויית הפינוי מימית. מניתוח הסיפורים עולה כי המשתתפים מייחסים לפינוי מאפיינים של טראומה ושבר משום הקטיעה שנוצרה בין החיים שלפני הפינוי לבין החיים שלאחריו, קטיעה שאיננה ניתנת לגישור. חלק בלתי נפרד של השבר והטראומה נובע מן הפער שנוצר בין המשמעות האישית לבין המשמעות החברתית של הפינוי - היווצרותו של הנרטיב ההגמוני, הסיפור על המפונים, המשתיק והמבודד, שהציב את המפונים ואת סיפורם בשולי הזיכרון החברתי-לאומי. הזיכרון האישי של המשתתפים, כפי שהוא מתבטא בסיפורים השונים, מצוי בדיאלקטיקה מתמדת עם השתיקה בזיכרון הקהילתי ועם ההשתקה, השכחה וההשכחה בזיכרון החברתי-לאומי. סיפורם פועל בשני כיוונים בעת ובעונה אחת: כלפי פנים, הם ניסו לבסס את מעמדם בתוך הקהילה של מפוני ימית, להוכיח שיש להם סיפור משמעותי והם נושאים בחייהם מורשת מן החיים כילדים או נערים בחבל ימית ומן הפינוי עצמו. מן הצד האחר, הם הציגו את הפעולה של סיפורם כלפי חוץ, אופני התיקון שהם מבצעים בסיפור ההגמוני, הסיפור על המפונים, השכיח, לדידם, בקרב החברה הישראלית. (מתוך המאמר)