היינריך היינה: בחיפוש אחר המולדת בין מהפכה לאמונה

המאמר סוקר את הדרך שבה היינה ניסה לחלץ את עצמו מהמסגרת ההגליאנית האבסולוטית החילונית. אומנם היינה הסכים עם התפיסה של הגל שלפיה האידיאה של החירות היא תכליתה האמיתית של ההיסטוריה; אבל הוא נשאר מסויג וספקן באשר למסקנה השיטתית של הגל, שקבעה כי תכלית זו היא תוצאה בלתי נמנעת של תהליך דיאלקטי היסטורי הכרחי, מעין מימוש חילוני ארצי של אסכטולוגיה דתית ומיזוג בין האדם לבין האל. שמידט מצביע על הדרך שבה היינה מייצר לעצמו מרחב של התנגדות לאבסולוטיזם ההגליאני באמצעות הצעת שינוי בשלושה ממדים: שינוי בממד האסתטי-פואטי, אשר משמר את האירוניה של האני הסינגולרי שאמור לחמוק מכנפיה הפרוסות של הדיאלקטיקה החובקת כול; התנגדות לממד הפוליטי-פילוסופי, אשר שימר את דמות האל בדמות המדינה הלאומית ברגע אחד ובדמות המהפכה הקומוניסטית ברגע אחר; ולבסוף שינוי בממד התיאולוגי על ידי חזרה לאל אישי מתוך דחיית התיאולוגיה החילונית, אשר חוטאת בשניים: מזהה את האדם עם האל ובכך מוחקת את ההבדל ביניהם, ומבטלת את ההבדל בין אדם לאדם. מאמציו של היינה - על פי שמידט - נראים כמאמץ לברוח מן הבית שבנה הגל. חשיבות מאמרו של שמידט בהקשר הזה היא ביכולתו להצביע על הסכנה הנשקפת מכל פוליטיקה שמרגישה בבית, גם פוליטיקה חילונית מובהקת. פוליטיקה חילונית ההופכת למוניסטית על ידי דחיקת האלוהים פנימה אל תוך העולם - אל תוך ה"בית" - יכולה להפוך בעצמה לטוטליטרית.