היקפה הראוי של נוסחת האיזון לצורך שחרור על תנאי ממאסר

מטרתו של מאמר זה היא לעמוד על היקפה הראוי של נוסחת האיזון לצורך שחרור על תנאי ממאסר במשפט הישראלי. נוסחה זו מאזנת בין השיקולים השונים הדורשים הכרעה לשם החלטה, האם להורות על שחרורו של אסיר על תנאי. היא מתמקדת, ככלל, באיזון שבין סיכויי השיקום של האסיר מצד אחד והצורך בהגנה על שלום הציבור מפני מסוכנות עתידית מצד שני. במאמר זה אטען, כי יש צורך בהבהרתה של נוסחת האיזון הקיימת, כפי שעוצבה בחוק הקיים ובהלכה הפסוקה, ובהרחבתה. חלקו הראשון של המאמר יציג את המצב המשפטי הנהוג. במסגרת זו אציג בתמצית את בסיס השיקולים לצורך שחרור על תנאי כפי שנקבע בחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 והפסיקה שבעקבותיו. חלקו השני של המאמר ידון במרכיב הראשון - קביעת רף המסוכנות העקרוני המצדיק שחרור על תנאי. במסגרתו יוצע דיון במשפט המשווה ממנו נובע כי הדרכה ראויה של דרישת המסוכנות אמורה לכלול תוכן, כגון דרישה של סבירות, במסגרת החוק. חלקו השלישי של המאמר ידון במרכיב השני - שקילת האינטרס הציבורי במובנו הרחב בשלב השחרור המוקדם. תחילה המאמר עומד על התועלות האפשריות שמביא עמו שחרור על תנאי לאיטרס הציבורי במקרה המתאים במונחים של הפחתת מסוכנות עתידית וניהול משאבים ראוי. בחלקו הרביעי של המאמר, מוצע על בסיס המשפט המשווה, אפשרויות לשקילת התועלת לאינטרס הציבורי העולה משחרור על תנאי במקרה המתאים. בסיום, המאמר מסכם וקורא להשלמת נוסחת האיזון הקיימת בשני המובנים האמורים. (מתוך המאמר)