הכפול, הבדיוני והביקורתי: על (אי)היתכנות האונטולוגיה של עבודת האמנות

מהו טבעה האונטולוגי של עבודת האמנות, מה הופך אותה לכזו ומטעין בה ערך, ומה מבדיל בינה לבין פעילויות אחרות? לצורך דיון בסוגיה אבקש להפנות את המבט דווקא לאחור, ובראש ובראשונה לעמדות פילוסופיות מהמחצית הראשונה של המאה ה־20, כדי לבחון כיצד הזיכוך שהן ניסו לנסח בנוגע למהותה של עבודת האמנות רלוונטי לשאלות שהוזכרו לעיל. תיאוריות אלו תיארו את קיומה של עבודת האמנות ככפול וכמקוטע, הדגישו את חשיבותו של הדמיון לקיום זה, וכרכו את השאלה האונטולוגית של עבודת האמנות בביקורת האמנות. כדי לפתח נקודת מבט עכשווית על הפילוסופיות הללו, איעזר לאורך הדרך במספר אונטולוגים ומבקרים מן הזמן האחרון, אך בהמשך אחזור לנקודה היסטורית מוקדמת אף יותר – אל תיאוריית השיפוט האסתטי של עמנואל קאנט, אותה אציע לבחון מחדש כתיאוריה אונטולוגית של אמנות, שלמעשה שימשה בסיס לתיאוריות האונטולוגיות המאוחרות יותר. לסיום אשתמש במסגרת התיאורטית שפיתחתי לאורך המאמר כדי לנסח ביקורת על ״המפנה השימושי״ באמנות העכשווית, ומנגד אציע את סוגת האמנות הפאראבדיונית ככזו המשלבת את כל המאפיינים שהוזכרו לעיל – הקיום הכפול, אלמנט הדמיון והאלמנט הביקורתי – לדיוקן אונטולוגי קוהרנטי, גם אם מתעתע, של עבודת האמנות.