Abstract
אחת התקופות החשובות ביותר לעניין הגדרת הזהות הישראלית היא תקופת שיבת ציון. בשנת 538 לפסה"נ עברה המלוכה בבבל ליד כורש מלך פרס, ואת מקומה של האימפריה הבבלית תפסה האימפריה הפרסית, ששלטה בעולם קצת יותר ממאתיים שנה, עד לכיבושה בידי אלכסנדר מוקדון. בין השינויים והחידושים שעשה כורש לאחר התמלכותו למלך בבל הייתה הצהרתו המפורסמת שבה הרשה ליהודים שהוגלו לבבל לחזור לארץ יהודה ולבנות את בית המקדש. חלק מיהודי בבל נענו לקריאה וחזרו לארץ יהודה, ובהדרגה החל נוצר בארץ קיבוץ יהודי חדש: גולי יהודה שחזרו לארץ. התוצאה של מהלך זה הייתה שבתקופת שיבת ציון היו קיימים בארץ שלושה קיבוצים יהודיים מוגדרים בעלי קווי ייחוד משלהם, שניים ותיקים ואחד חדש: הישראלים שלא הוגלו על ידי מלכי אשור, אנשי יהודה ובינימין שלא גלו עם החורבן הבבלי, וקיבוץ חדש שהלך והתהווה במהלך התקופה הפרסית - השבים מן הגולה. השאלה אותה מעמידה המחברת היא: כיצד התמודדה תקופת שיבת ציון עם המציאות הזאת, ומה היו תוצאותיה של התמודדות זו. באמצעות חקירה פילולוגית-היסטורית היא מגיעה למסקנה כי המקורות הספרותיים של התקופה מעידים על מתח, על מבוכה אידיאולוגית ועל שינויים קוטביים בעמדות בדבר הגדרת הזהות והמסקנות המתבקשות ממנה.
| Original language | Hebrew |
|---|---|
| Pages (from-to) | 3-14 |
| Number of pages | 12 |
| Journal | מדעי היהדות |
| Volume | 46 |
| State | Published - 2009 |
IHP publications
- IHP publications
- Jews -- Restoration
- Jews -- Identity
- Bible -- Haggai
- Bible -- Chronicles
- Bible -- Zechariah
- Bible -- Ezra
- Bible -- Nehemiah
- Samaritans -- History
- Ecclesiasticus
Cite this
- APA
- Author
- BIBTEX
- Harvard
- Standard
- RIS
- Vancouver