המחאה החברתית בראי משבר הדמוקרטיה הישראלית: בין כלכלה, פוליטיקה וזהות

המחאה החברתית של קיץ 2011, המחאה הרחבה ביותר שנראתה בזירה הפוליטית בנושאים שאינם מדיניים מאז הקמת המדינה, נתפסה בשיח הציבורי כמחאה כלכלית סביב יוקר המחיה, כזו שכמעט לא נתנה אותותיה בבחירות 2013. מאמר זה מנתח את עליית המחאה על רקע גל החקיקה האנטי-דמוקרטית, וטוען כי המאבק המרכזי במחאת 2011 היה על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית ועל יצירת זהות משותפת - זהותם של הישראלים החדשים. המאמר מנתח שלושה ממדי עומק - השיח החברתי-כלכלי, דמות הדמוקרטיה והפוליטיקה של הזהות - ומציג את הדילמות שעלו בכל ממד במסגרת המחאה. כך, בהקשר הכלכלי היינו עדים למאבק סביב יוקר המחיה ולדרישה לשוק פתוח יותר מחד גיסא, ולמחאה נגד קיצוץ מדינת הרווחה מאידך גיסא; בהקשר הדמוקרטי הייתה התלבטות בין יצירת מודל אלטרנטיבי של דמוקרטיה השתתפותית לבין יצירת מודל משופר של דמוקרטיה ייצוגית; ובממד הזהותי היה מתח בין הצגת המחאה כדרישה לייצוג מעמד הביניים, לבין הצגתה כניסיון לייצר זהות ישראלית המתעלה מעבר לשסעים ולקהילות. הטענה המרכזית היא שניתוח המחאה כמאבק על דמות הדמוקרטיה הישראלית מסביר את שלושת הממדים: התביעה הכלכלית המרכזית הייתה ליצירת פוליטיקה ברורה שבה המפלגות מציגות בגלוי את תפיסת עולמן ומאפשרות בחירה בין אלטרנטיבות; התביעה הדמוקרטית הייתה להבריא את המערכת הפרלמנטרית ולמקדה בעיסוק באינטרס הציבורי; והקולקטיב שהמחאה ביקשה ליצור היה הציבור הישראלי בכלל - ולא העם היהודי או מעמד הביניים. למרות הפוליטיזציה המרשימה שלה, המחאה בגלגולה לבחירות 2013 גרמה - באירוניה היסטורית - לריסוק נוסף של המערכת המפלגתית ולא להבראתה תחת שני גושים אידיאולוגיים אלטרנטיביים גדולים. (מתוך המאמר)