המחאה החברתית וכלכלת ישראל

מאמר זה טוען שאפשר להבין טוב יותר את המניעים לפרוץ המחאה החברתית על רקע המדיניות הכלכלית של כל ממשלות ישראל בעשרים השנים האחרונות. מדיניות זו הקטינה מאוד את ההוצאה הציבורית ביחס לתוצר וכך שחקה במידה ניכרת את השירותים החברתיים ואת החינוך, הבריאות, הדיור ציבורי והרווחה. כמו כן גרמה המדיניות הכלכלית לשחיקה ניכרת בשכר העובדים יחסית לתוצר, עקב הגדלת חלקם של עובדי הקבלן, החלשה של איגודי העובדים ואי-אכיפה של שכר המינימום. מדיניות זו לא הייתה חיונית לשמירת גירעון נמוך של המגזר הציבורי, שכן הירידה בהוצאות נוצלה להורדה של שיעורי המסים הישירים, וזו היטיבה בעיקר עם בעלי ההכנסות הגבוהות יחסית. המאמר טוען כי מדיניות זו גם לא הייתה נחוצה לצמיחה כלכלית, משום שההשפעה ארוכת הטווח על התוצר של הגדלת ההוצאה הציבורית ועמה של עליית שיעורי המסים אינה גבוהה ואף סימנה אינו מובהק. מדיניות זו תרמה באופן מתמשך להגדלת אי-השוויון בישראל ולתחושת מצוקה גוברת של ציבור גדול, החש כי עתידו הכלכלי נתון באי-ודאות קשה.