המיניות והכיבוש: הקולנוע הפוסט-טראומתי הפלסטיני והישראלי בתקופת האינתיפאדה השנייה

Research output: Contribution to journalArticlepeer-review

Abstract

המחברת חושפת את הסכנות הטמונות במבט הגיי הנוסטלגי על אפשרויות המפגש המיני הבין-אתני בקולנוע הפלסטיני והישראלי. היא בוחנת את העקבות שהותירה הטראומה של הכיבוש בקולנוע הפלסטיני והישראלי על ידי השוואה בין סרטו הקצר של היוצר הפלסטיני תאופיק אבו-ואהיל, יומנו של זונה (2001), לבין סרטו של היוצר הישראלי איתן פוקס, הבועה (2006). שני הסרטים עוסקים ביחסי מין בין גברים ישראליים לגברים פלסטיניים בתקופת האינתיפאדה השנייה, אך על רקע הדמיון התמטי הזה מורג מצביעה על הבדל מהותי. סרטו של אבו-ואהיל מציג את המפגש המיני הבין-אתני כ"טקס זיכרון פוסט-טראומטי" אשר האנשים המשתתפים בו אינם מצליחים להשתחרר מן הטראומה הלאומית של הנכבה. לעומתו, סרטו של פוקס, מציג את הישראלים כמי שממשיכים להחזיק בפנטזיה המרחבית (הכחשת מציאות הכיבוש) באמצעות מהלך סמי-קולוניאלי כאשר הם מעניקים לדמות הגיי מחסה ומוציאים אותו מן הארון. ואולם לפי טענת הכותבת, סרטו של פוקס משליך את החטא המודחק של הכחשת הכיבוש על הגיי הפלסטיני בארון, כלומר על הסדר החברתי הפלסטיני ועל ידי כך פוטר את עצמו ממחויבות אידיאולוגית, מינית או פוליטית. המאמר מצביע על הסכנות הקיימות בסגירות מרחבית יהודית ועל הכוח הרב שיש להדחקה על סרטוט גבולות הזהות הישראלית ובכך משקף אולי את אחת מנקודות התורפה של המחאה החברתית של קיץ 2011. (מתוך המאמר) Refereed/Peer-reviewed
Original languageHebrew
Pages (from-to)211-234
Number of pages24
Journalתיאוריה וביקורת
Volume38-39
StatePublished - 2011

IHP publications

  • IHP publications
  • Motion pictures -- Israel
  • Motion pictures, Palestinian Arab
  • Post-traumatic stress disorder

Cite this