השפה העברית המשקפת את השסעים המאפיינים את המפגש המתוח של יהודים בני דורנו היא-היא המכנה המשותף היחיד בין תושבי ישראל

היסטוריונים של מדינת ישראל במאה העשרים ושתיים אשר יקראו בתעודות היסטוריות, ספרותיות, פוליטיות, תרבותיות, דתיות ופובליציסטיות מהמחצית השנייה של המאה העשרים ומהעשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת, המעידות בבירור על מציאות חברתית משוסעת שאין בה זהות משותפת, אחווה או אחדות, ואף מלמדות על קיטוב פוליטי־דתי־ערכי עמוק בין בעלי זכויות למשוללי זכויות, במציאות תרבותית שמעוררת לא פעם את התחושה שאין בין חלקיה השונים שמץ סולידאריות או ערבות הדדית, ואף יקראו בתקשורת האלקטרונית ובתגובות הקוראים המתלהמות, המשקפות שנאה, עוינות, תיעוב וביזוי חסר רסן בחסות האנונימיות של הטוקבקים, ומלמדות על מתיחות רבה ועל אלימות בין מגזרי האוכלוסייה השונים, החרדים מפני התממשות האיומים של מלחמת אחים או ירידה המונית מן הארץ – ישאלו, קרוב לוודאי, מה היה הגורם שליכד את כל הפלגים והשסעים האלה, שלא נותרה ביניהם תחושת שותפות גורל או אחריות משותפת. התשובה המפתיעה היא שהמכנה המשותף היחיד לכל היהודים תושבי מדינת ישראל, החלוקים אלה על אלה במחלוקות נוקבות על כל נושא, ולאחיהם הישראלים מעבר־לים השותפים למחלוקות קשות אלה, הוא השפה העברית.