השפעת ההזדהות עם התפקיד הספורטיבי על התפתחות הזהות העצמית של ספורטאים מתבגרים

 במחקר זה נבדקה מידת החוזק והבלעדיות של הזהות הספורטיבית בקרב שחקני כדורסל מתבגרים המשתתפים בשלוש ליגות הנוער של איגוד הכדורסל (מחוזית, ארצית, ולאומית). תוצאות המחקר מעידות כי לא נמצאו הבדלים מובהקים ברמת הזהות הספורטיבית בין שלוש רמות ההשתתפות. במחקר הזה נמצאה הזהות הספורטיבית בשלוש הרמות גבוהה מאד, שלא כמו במחקרים שפורסמו עד היום. זהות ספורטיבית של ספורטאים אשר העידו כי בכוונתם להפוך למקצוענים הייתה גבוהה יותר משל ספורטאים שהעידו כי אין להם כוונה כזאת. רובם המכריע של הנבדקים רוצים להגיע לרמה המקצוענית ואף חושבים שיש להם סיכוי להגשים שאיפה זו. נתון זה מעיד על השאיפות הבלתי מציאותיות של הספורטאים המתבגרים. בנוסף, נמצאו קשרים חיוביים מובהקים בין הזהות הספורטיבית לבין עמדת הספורטאי בנוגע לקשיי הסתגלות שעלול להתנסות בהם כאשר תסתיים הקריירה הספורטיבית שלו, בין הזהות הספורטיבית לבין דעתו של הספורטאי באשר לסיכוייו להיות מקצוען, וקשר שלילי בין הזהות הספורטיבית לבין מספר השעות השבועיות שהספורטאי מייחד לפעילויות שאינן קשורות בספורט. על בסיס ממצאים אלה ועל בסיס ממצאים שנאספו במחקרים קודמים נראה כי ספורטאים ישראלים עלולים לחוות קשיי הסתגלות בעת סיום הקריירה הספורטיבית (בעקבות פציעה, ניפוי וכדומה). אחת מאפשרויות ההתערבות של פסיכולוגים של הספורט, של מאמנים, של מנהלים ושל הורים העובדים עם ספורטאים צעירים, היא לנסות להפחית את המידה שבה הספורטאים מזדהים עם התפקיד הספורטיבי, וזאת על ידי הדגשת החשיבות של התנסויות אחרות מחוץ לעולם הספורט.