התביעה הייצוגית בישראל - על פרשת דרכים: בעקבות פסק דין מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ

מאמר זה עוסק במשמעויותיה ובהשלכותיה של עמדת שופטי הרוב בפרשת א.ש.ת.. התוצאה הישירה של פסק הדין היא הגבלה משמעותית על אפשרות השימוש בהליך התביעה הייצוגית נגד המדינה בייחוד אם מבקשים לבסס את ההליך על תקנות סדר הדין האזרחי. מלאכת הניתוח במאמר מתחילה בניסיון להסביר את העמדה השמרנית שנקטו שופטי הרוב בפסק דין א.ש.ת. – עמדה העומדת בניגוד מוחלט לגישה התכליתית ששלטה בכיפה עד עכשיו. לאחר מכן, בוחר המחבר להתמקד בשני היבטים פרטניים שבעמדת דעת הרוב בפרשת א.ש.ת.: היבט אחד נוגע להמשך המגמה במשפט הישראלי שלא להבחין הבחנה חדה בין התביעות הייצוגיות השונות, מה שמוביל בסופו של דבר לרתימת התביעה הייצוגית לתנאי סף שלא ממין העניין. ההיבט השני נוגע לנימוק לפיו אם הנתבע כובל את עצמו בתוצאות ההליך הראשון ביחס לתביעות העתידיות שתוגשנה על ידי תובעים נוספים כי אז מתייתר הצורך באישור ההליך הראשון כהליך של תביעה ייצוגית. כפי שהמאמר מבקש להאיר, בעמדות שגילו שופטי הרוב בנוגע לשני היבטים אלה יש השלכות רחבות יותר מההקשר הצר שבו עסק פסק הדין המלמדות על הגבלת אפשרות השימוש בהליך התביעה הייצוגית בכלל, בין אם שהנתבע הוא גוף פרטי ובין אם הבסיס להגשת התביעה הייצוגית הוא בחקיקה ראשית של הכנסת.