התום שלאחר התהום: שירת לאה גולדברג לילדים בזיקה לזמנה

מאמר זה מציע קריאה שונה בשירתה של לאה גולדברג לילדים על ידי התמקדות בזיקתה לזמן, הן הזמן ההיסטורי והן זמנה האישי, הביוגרפי. בחירתה של גולדברג בסימבוליזם, הנוטה להתרחק מייצוג ישיר של הזמן, הובילה לכך שבדומה לשירתה למבוגרים, שירתה המכוונת לקוראים צעירים נתפסה כמנותקת מזמנה, אף שאינה כזו. זאת ועוד, קריאות מסורתיות נטו על פי רוב להפריד בין גוף יצירתה לילדים לבין כתיבתה למבוגרים, ואולם במאמר זה תתקיים קריאה סינופטית התופסת את הקורפורה הנפרדים־לכאורה כמקשה אחת. למאמר שני חלקים: הראשון דן בייצוגים ישירים ועקיפים של הזמן ההיסטורי בשירתה לילדים, שבאמצעותם מוצגת תנועתה רצוא ושוב בין פשט לבין רמז. בחלק זה נידונים גם שירים שיש בהם תנועה במרחב בזיקה לממד הזמן. חלקו השני של המאמר מבקש ליישב את הסתירה שבין עולם הילדוּת המואר שגולדברג בראה בכתיבתה לצעירים, לבין גישת ה"אנטי־ילדוּת" שניסחה ביצירותיה למבוגרים (בהשפעת חוויותיה במלחמת העולם הראשונה), על ידי הצעת שלושה הסברים. (מתוך המאמר)