זכות הקניין והמיסוי: המדיניות השיפוטית, הטיותיה והשלכותיה

מאמר זה מנתח את המדיניות העקבית ורבת השנים של בית המשפט העליון, כאשר הוא עוסק בביקורת השיפוטית-חוקתית, ובמסגרתה הוא נמנע מלהכריע בסוגיה האם המיסוי מהווה פגיעה בזכות הקניין. המאמר מציג את מופעה של מדיניות זו בפסיקה במשך עשרות שנים, לצד העובדה שמדיניות זו היא במידה רבה חריגה, הן במסגרת השיח החוקתי והן במסגרת המפגש של השיח המיסי עם השיח החוקתי בהקשר של זכויות חוקתיות אחרות הנוכחות במפגש זה. המאמר מנסה לבחון מה עומד בבסיסה של מדיניות זו ומצביע על כך שיקשה להסביר מדיניות זו, בהיבטים רבים כולל היבטים הגינותיים ויעילותיים. חלקו השני והעיקרי של המאמר, ובכך תרומתו המרכזית, מתמקד בהצגת ההשלכות הלא רצויות העולות מהימשכותה של מדיניות שיפוטית זו ובניתוחן, בהקשר הכולל של הביקורת השיפוטית-חוקתית על חקיקת מס. לשון אחר: ההימנעות מהכרעה בסוגיה הנדונה יש בה כדי להביא להטיה, מסוגים שונים, לטובת הכרעה המעניקה הכשר לחקיקת מס בהקשר של פסקת ההגבלה, קרי: מבחני המידתיות, וזאת מעבר למה שהיה מתקבל אילו לא אומצה מדיניות אי-ההכרעה. היקפן של השלכות אלה הולך וגדל ככל שהמדיניות השיפוטית הנמנעת מהכרעה נמשכת והולכת. עיון בפסיקה רבת השנים שבה אומצה המדיניות השיפוטית מושא דיונינו מעלה כי יהיה זה סביר לצפות שמדיניות זו תלווה אותנו גם בהמשך, על אף ההשלכות הלארצויות הטמונות בכך במסגרת השיח של הביקורת השיפוטית-חוקתית. (מתוך המאמר)