Abstract
הנוף מטביע את עצמו בנפש הילד, וכל נוף אחר הוא כבר שני, זר. עומק השייכות הוא כעומק ההטבעה של הנוף. תבנית הנוף היא פנימית, חווייתית, אבל גם תבנית חיצונית הניתנת לזיהוי מיידי, כמו תווי פנים והבעה אופיינית. כאילו לנוף יש חותם ייחודי, חתימה. זה ברור כשמדובר בנוף ילדות אישי, אבל זה קיים גם כשמדובר בנוף שמורכב מהרבה נופים שונים, כמו הנוף של "הארץ". למרות ההבדל בין נגב וגליל, חופים והרים, שכונות שונות וסביבותיהן, גם למקום המשותף יש חתימה מוכרת, המעוררת רגשות שונים, מעורבים. היחס לנוף, לחתימת הנוף, משקף את מורכבות היחס למולדת הישראלית. מטבע הפנים של הנוף אוצרת בתוכה את מהותנו, כמו טביעת אצבע המעידה עלינו – מי אנחנו, איזה מין מקום הוא זה, וכיצד הוא משתווה למקומות אחרים, במיוחד אלה הנראים מעוצבים יותר, רכים יותר, עשירים יותר, שלווים יותר, ונקראים באופן כללי חוצלארץ. (מתוך המאמר)
| Original language | Hebrew |
|---|---|
| Pages (from-to) | 2013 |
| Number of pages | 1 |
| Journal | תקריב |
| Volume | 6 |
| State | Published - 2013 |
IHP publications
- IHP publications
- Landscapes
Cite this
- APA
- Author
- BIBTEX
- Harvard
- Standard
- RIS
- Vancouver