ייצוג, רפורמה אלקטורלית ודמוקרטיה: לקחים תאורטיים ואמפיריים מבחירות 1996 בישראל

הספרות התיאורטית מציגה הגדרות מרובות לייצוג, המתבססות על אבחנות תיאורטיות שונות. הספרות האמפירית, לעומת זאת, מתמקדת בעיקר ברעיון הייצוג כיחסיות (כלומר, השתקפותה של החברה). במלים אחרות, כאשר מדובר ברישומן של שיטות הבחירה על הייצוג, קיים מגוון של מסגרות תיאורטיות, והיצע מצומצם ביותר של הבחנות אמפיריות. מטרתו של מאמר זה היא להשתמש בשתי תפיסות מובחנות של הייצוגיות, וכך לנסות לגשר על הפער שבין המחקרים התיאורטיים והאמפיריים. אנו מציעים פרשנות מוסדית המתבססת על הרעיון שהתנהגותם של הנציגים נגזרת ממספר תמריצים הנובעים מכללים מוסדיים שונים, כמו למשל שיטות בחירות (Strom, 1997)… מאמר זה פונה עתה אל ההשלכות האמפיריות והתיאורטיות של האבחנה, הנובעים מהתווייתה של פרספקטיבה נוספת לייצוגיות, במקרה של ישראל. המאמר מציג את המקרה ואת לקחיו בשלושה שלבים. ראשית, הוא מתאר את השיטות החדשות לבחירת המועמדים, אשר אומצו על ידי המפלגות הגדולות ואת הבחירה הישירה של ראש הממשלה בישראל, ומציג את המטרות שמאחורי אימוצן של אלה. שנית, הוא מעריך את התוצאות, המכוונות והבלתי-מכוונות, של שני הרבדים הללו של רפורמה אלקטורלית לגבי הייצוג – יחד עם נושאים נלווים כמו השתתפות, תחרותיות, היענות, משילות, יעילות והישרדות