ישראל והפלסטינים: הזדמנויות והחמצות לשלום מאז ראשית הסכסוך ועד הסכמי אוסלו (1993-1920)

אלי פודה מנתח את המגעים שהתקיימו בין יהודים לבין ערבים-פלסטינים מאז ראשית תקופת המנדט ועד הסכמי אוסלו. הוא מראה כי לאורך שנות הסכסוך עלו תוכניות והצעות שונות שלא היו ניתנות למימוש, אך גם כאלו שהוחמצו על ידי שני הצדדים. תוכנית פיל (1937), למשל, הייתה הזדמנות ליישב את הסכסוך, אם כי אי אפשר להגדירה כהחמצה. בשני הצדדים אמנם הייתה אז מנהיגות שנהנתה מלגיטימציה והייתה מסוגלת להוביל את המהלך הזה לו חפצה בכך, אך ההנהגה הפלסטינית לא גילתה נכונות או רצון להתפייס; "הספר הלבן" (1939) נדחה על ידי ההנהגה הציונית וגם על ידי ההנהגה הפלסטינית. בדיעבד יש לראות את ההחלטה הפלסטינית כטעות אך לא כהחמצה, שכן הצד הציוני לא היה מוכן לקבל את "הספר הלבן"; הסירוב הפלסטיני-ערבי להשלים עם תוכנית החלוקה של האו"ם (1947) היה בבחינת טעות והחמצה מצידו של חאג' אמין אל-חוסייני, שהיה מנהיג המוכר והלגיטימי של הפלסטינים באותה עת. המגעים עם המנהיגות הפלסטינית בגדה המערבית לאחר מלחמת 1967 להשגת פתרון מדיני לא היו בבחינת החמצה. למרות קיומה של הזדמנות לקדם מהלך מדיני, לא היה לכך סיכוי של ממש, בשל היעדרה של מנהיגות פלסטינית שתהיה מוכנה להוביל את המהלך. למעשה, מאז 1948 ועד 1993, תחילת תהליך אוסלו, לא ננקטו צעדים ממשיים לפתור את הסכסוך בין הישראלים והפלסטינים. חתימת הסכם אוסלו הייתה שיאו של תהליך שינוי הדרגתי שהתחולל בשתי החברות ובעמדות הנהגותיהן. עשרים וחמש שנה לאחר חתימת ההסכם עדיין לא הסתיים הסכסוך, אך לא יהיה זה נכון לשפוט את הסכמי אוסלו ככישלון. עצם ההכרה ההדדית, הנסיגה הישראלית החלקית ובניית המוסדות ברשות הפלסטינית, יצרו תהליך שספק אם הוא הפיך. (מתוך המאמר)