כבוד האדם, צדק סוציאלי וזכויות חברתיות חוקתיות: "תגובה על מאמרו של אהר ברק " זכות-הבת למינימום קיום אנושי בכבוד

המחבר בוחן את משנתו של אהרן ברק מהכיוון המטיל ספק בלגיטימיות המוסדית והפוליטית, כמו גם בתועלת המעשית של הכרה חוקתית בזכויות חברתיות. עמדתו נשענת בעיקר על תפקיד בית המשפט בהסדרת החיים החברתיים והכלכליים, האופן שבו עקרון הפרדת הרשויות מעצב את תפקידו, ועל מגבלות במומחיות בית המשפט בעיצוב הסדרים שכאלה. למחאה החברתית של שנת 2011 היה תפקיד חשוב בעידוד תגובה ציבורית לפערים ההולכים וגדלים בחברה הישראלית ובית המשפט מילא את תפקידו בהבטחת חירותם של המשתתפים במחאה. לעומת תפקיד זה המתאפיין בכך שבית המשפט מאפשר את הוויכוח הציבורי אך לא מכריע בשאלות המהותיות, מציב דותן את הרטוריקה של בתי המשפט בעניין זכויות חברתיות וטוען "שלתפיסת הזכויות החברתיות כפי שפותחה בשני העשורים האחרונים על ידי בתי המשפט שלנו היו השפעות מסוימות - לרוב מוגבלות בהיקפן - על פרשנות החקיקה הסוציאלית הקיימת. עם זאת, פיתוח התפיסה לא הביא את בתי המשפט לידי התמודדות ישירה עם הקביעות של הכנסת (או של הממשלה) בכל הנוגע לרף המינימלי של אספקת שירותים סוציאליים כפי שנקבע בחוק ובתקנות". הגם אם לכאורה המרחק בין גישתו של המחבר המטילה ספק בעצם הלגיטימיות לפיתוח הביקורת השיפוטית על פי הזכויות החברתיות, לבין גישתו של אהרן ברק המרחיבה את הפתח השיפוטי ומצמצמת את תוצאותיו אינו גדול, מדגיש המחבר את החסרונות בעמדת בית המשפט המעודדת תיעול מאבק חברתי להיכל בית המשפט.