לבחינת השוני ביחס של הספרדים ושל האשכנזים לאמנות חזותית בא"י בשלהי התקופה העות'מאנית

במשך התקופה הארוכה שבה התפתח והתגבש עולם הדימויים הויוואליים בקרב הקהילות היהודיות במזרח ובמערב, היתה האמנות היהודית אמנות של מיעוט, אשר גורמים תרבותיים, פנימיים וחיצוניים, השפיעו על דרכי עיצובה ודמותה. שלא כאמנות של עמים אחרים, אין אפשרות לדון באמנות היהודית כביצירה לאומית בעלת קווי הכר מוגדרים וברורים, אך ניתן לדון בסגנון ובאיקונוגראפיה שאפיינו את האמנות בקהילה מסויימת בזמן נתון. בעיה זו מתחדדת ומקבלת הבט מיוחד, בדיוננו באמנות בהקשר של הישוב היהודי בארץ ישראל במחצית השנייה של המאה הי"ט ובראשית המאה העשרים, כיוון שזו היתה קהילה לא הומוגנית מבחינת המוצא של חבריה וחסרה התפתחות רצופה לאורך זמן במקום גיאוגרפי אחד, הרי בחינת מעמדה של האמנות הויזואלית בחיי העדות השונות בארץ קשה שבעתיים. בירושלים ובערי הקודש, צפת, טבריה וחברון, חיו אלה לצר אלה יוצאי ארצות שונות שהביאו עימם מנהגים מיוחדים ומסורות שונות הקשורות לתחום הויזואלי. כמה בעיות ניצבות בפני מחבר המאמר: האם וכיצד ניתן בכלל למיין לפי שיוך עדתי את המימצאים הויזואליים ששרדו מהישוב הישן; דהיינו האם קיים מפתח שיהיה ניתן להגדיר בעזרתו יצירה כלשהי כספרדית, אשכנזית או עדתית אחרת, וזאת על סמך המוטיבים המופיעים בה או על פי קני מידה אחרים? האם ניתן לאבחן שאילה של מוטיבים מעדה אחת לשנייה, ואם כן איזו עדה היתה דומינאנטית ומשפיעה, ומדוע? לבסוף, האם וכיצד המעבר למגורים של קבע בארץ הקודש מזה והמפגש עם תרבויות יהודיות אחרות מזה השפיעו על הגישה המסורתית של כל עדה ועדה לאמנות? המחבר מנסה לגעת כקצרה בכמה משאלות אלה, המצפות למחקר מפורט ומדוקדק.