לרעות בשדה זרים: בין אפולוגטיקה להזדהות במחקר היהודי של הנצרות

מאמר זה בוחן את פתחי הדבר ואת ההקדמות של חיבורים אקדמיים שכתבו חוקרים יהודים במאה השנים האחרונות על הנצרות. החלק הראשון מתמקד בכמה מהחוקרים הבולטים ביותר בחקר יחסי הנצרות והיהדות: יוסף קלוזנר, דוד פלוסר וישראל יובל. חרף ההבדלים בתוכני מחקריהם מצאו כולם לנכון לפתוח בהקדמה הכוללת התייחסות לנקודת המוצא שלהם כחוקרים יהודים ולשאלת יכולתו של חוקר יהודי לחקור את הנצרות מחקר אובייקטיבי. שאלת המושקעות וזהותם היהודית אינה מוסתרת אלא להפך, היא משמשת נקודת הפתיחה של הספר, שער שרק דרכו אפשר לקרוא אחר כך את מחקרם האובייקטיבי. אבל היא גם מעין התנצלות או הודאה באשמה בנוגע למוגבלותו של הסובייקט החוקר. חלקו השני של מאמר זה מראה כיצד למן תחילת המאה הנוכחית נעלמו הקדמות מסוג זה כמעט לחלוטין. הן הפכו להקדמות אקדמיות "קלסיות" שבהן מפורטות המתודולוגיה של המחקר, תמיכת גופים וידידים וכדומה, אבל אין בהן כל סממן של קונפליקטים זהותיים ושל מושקעות רגשית או אידאולוגית. למעשה, במחקרים האלה, האובייקטיביות של החוקר כבר אינה מוטלת בספק, לפחות לכאורה, ולכן איננו מוצאים בהם את ההצהרה הקבועה שליוותה את המחקר היהודי של הנצרות בראשיתו בנוגע לאובייקטיביות של המחקר. לצד זאת אדון גם במקרה שנראה יוצא דופן על רקע מגמה זו: הקדמתו של דניאל בויארין לספרו Border Lines. טענתי היא שאת השינויים האלה יש להבין על רקע תהליך עמוק של "חילון הנצרות", אבל דווקא בידי יהודים. (מתוך המאמר)