לשון הסמלים הרב-תרבותית בעיטורי התנ"ך הקדומים ביותר

עיטורי כתבי היד העבריים אינם כלל ועיקר קישוטים סתמיים, אלא יש בהם רבדים מורכבים של משמעות, שבדרכי הבעתם משולבים סמלים מזוהים או אסוציאטיביים, מילים כתובות וצורות מושגיות מופשטות. את המסר של העיטורים הללו אפשר להסיק מן הקשר שבין התוכן המילולי לקומפוזיציה, מהשוואה של צורות אסוציאטיביות עם צורות מופשטות, וכן מן ההשוואה עם אמנותן של התרבויות השכנות. כל רובדי המשמעות מצביעים על תוכן מרכזי של גאולה לאומית ואישית ושל ברכה רוחנית וארצית. מכיוון שתוכן זה ומטרה זו משותפים לדתות השונות, ואף הדרכים המוליכות אל המטרה מעידות על הפריה בין-תרבותית בתקופה ההיסטורית הנידונה, אין תמה שמצאנו דמיון בין אמנותן של קהילות יהודיות, מוסלמיות ונוצריות הן ברמת המוטיב הבודד הן ברמת התבנית הקומפוזיציונית. בתוך המערכת המשותפת, ולבד מן ההבדלים המובנים מאליהם בתכנים הייחודיים לכל דת, מתבטאת השונות האמנותית בין שלוש הדתות בעיקר במידת ההפשטה של כלי הביטוי. על הציר הנמתח בין איקונוגרפיה פיגורטיבית לבין הפשטה מוחלטת, מציגים כתבי היד העבריים גרסה מעניינת וייחודית, שצורות גאומטריות בהרכבים שונים משמשות בה כשפת צופן. זו בנויה משלוש קבוצות: (א) מוטיבים סמליים, כגון מנורה, מגן כוכב, כיפה; (ב) צורות שלמות או חצאי צורות בתשלובות ובתצורות שונות, כגון שני משולשים היוצרים ריבוע, מעוין, כוכב שלם או כוכב בלתי סגור; (ג) מערכות של כיוונים והייררכיה במרחב. (מתוך המאמר)