לתולדותיו של הפרק האחרון במסכת שבועות

מקומו של הפרק השמיני והאחרון במשנת שבועות, פרק 'ארבעה שומרים', מעלה תהייה. הפרק עוסק בשבועת השומרים, שהיא בכלל 'כל הנשבעין שבתורה' ש'נשבעין ולא משלמין'. עניינן של שבועות אלה נדון בפרקים שקדמו לפרק השביעי, ופרק זה עובר לעסוק בסוג אחר של שבועות, כפי שעולה גם מכותרתו: 'כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, אלו נשבעין ונוטלין. כיוון שכך מקומו של פרק 'ארבעה שומרים' אחרי הפרק השביעי נראה זר. התהייה על מקומו של הפרק השמיני מתחדדת לאור עיקר תוכנו. משנה ח, א עוסקת בדין הכללי של ארבעת השומרים, ושאר הפרק מתמקד בדין שבועת הפיקדון בשומרים – כשהשומר נשבע לשקר. כיוון שבשבועת הפיקדון עוסק הפרק החמישי טען חנוך אלבק כי 'פרק זה [השמיני] אין מקומו אלא לאחר פרק חמישי הדן בשבועת הפיקדון, ונקבע בסוף המסכת לשם השלמה, כמו שנמצא במקומות הרבה'. טענתו של אלבק בדבר מקומו הזר של הפרק והסברו שהפרק נקבע בסוף המסכת לשם השלמה תואמים לנתונים. נתונים והכרות אלה עשויים לרמז על איחור בעריכתו של הפרק, ולכך אפשר אולי לצרף את העובדה שהפרק כולו 'סתמי', ללא שם תנא, אבל אין בכוחם של כל אלה לבסס טענת איחור. ואכן מקוריותו של הפרק במסכת שבועות, ודווקא בסוף המסכת, עולה גם מתוספתא שבועות, שבדומה למשנה אף היא מסתיימת ברשימת מקרים ובכלל. ואין צורך לומר ששני התלמודים דנים בפרק במקומו שלפנינו, ומלמדים בזה שאף במשנה שלפניהם היה פרק 'ארבעה שומרים' בסוף המסכת. אף על פי כן מתברר שדווקא עדותו של התלמוד הבבלי ובמידת מה גם עדותה של התוספתא מחזקות את ההכרה בערעורו של הפרק. להלן אבקש להעמיד על נתונים והכרות, בחלקם יוצאי דופן, המצטרפים ללמד יחד על אפשרות איחורו של רוב הפרק עד לאחר שהחלה המשנה להימסר כחיבור ערוך. אחלק את העיון לשלושה חלקים. החלק הראשון עוסק בתופעות העריכה הבולטות בפרק השמיני של מסכת שבועות במשנה עצמה. עיקרו של המאמר הוא בחלקו השני, העוסק בבירור העדויות על משניות הפרק בתלמוד הבבלי – המשניות שעליהן מוסבות הסוגיות בפרק; המשניות ופסקאות המשנה שצוטטו בעדי הנוסח של הבבלי; הציטטות ממשניות הפרק ברחבי הבבלי. החלק השלישי עוסק בבירור עדותה של התוספתא; חלק זה משמעותי בעיקר לחקר התוספתא עצמה, אבל מתוך הבהרת הממצא בתוספתא מתבהרת גם תרומתה לשאלת תולדותיו של הפרק במשנה. (מתוך המאמר)