מחיר המידע: קליטה ושיקום של סייעני מערכת הביטחון בערי ישראל

מחקר זה מנתח את מאפייני התעשייה של גיוס משתפי-פעולה בשטחים ואת מחירה של תעשייה זו לגבי מדינת-ישראל במונחים חברתיים וכלכליים. שאלת המחקר העיקרית היא מהו המחיר הכולל שהחברה הישראלית משלמת בגין גיוסם של משתפי-הפעולה, הפעלתם, הגנתם ושיקומם ביישובים בישראל. המחקר בנוי כולו על מקורות גלויים. מקור המידע העיקרי לאיסוף החומר המחקרי הראשוני הוא יותר מ-1,000 תיקים משפטיים, ובכלל זה 541 עתירות שהוגשו לבג"ץ עד לסוף שנת 2013. העתירות לבג"ץ, שהן עיקר התשתית המחקרית, הוגשו במהלך השנים על-ידי סייענים ומבקשי מקלט (רוב פלסטינים) שטענו כי בשל פעילותם למען ישראל יש להעניק להם מעמד של סייענים או של מאוימים (אנשי הנמצאים בסכנת חיים בשטחים בגין חשד אמיתי או שמועות בדבר היותם משתפי-פעולה עם ישראל). נוסף על העתירות לבג"ץ נאסף מידע מתוך יותר מ-400 תיקי שהתבררו בערכאות משפטיות אחרות. אחד החידושים במחקר טמון בכך שהוא ממחיש כיצד שימוש במקורות משפטיים גלויים עשוי לאפשר חקר של תחומי פעילות שלטונית שאינם נבחנים ואינם נחקרים בשל העדר מידע נגיש. לתופעת הסייענות נלווים גם היבטים אנושיים קשים בתוך החברה הפלסטינית עצמה, ובכלל זה אובדן אמון, ריסוק משפחות וטרגדיות אנושיות. היבטים אלה, עם כל חשיבותם, הם מחוץ לתחום עיסוקו של מאמר זה, המתמקד בהשלכות של קליטת הסייענים בתוך מדינת-ישראל. רבים מתושבי השטחים המגויסים כסייענים נחשפים במהלך פעילותם, ובשעת צרה הם נמלטים לישראל וזוכים לקבל בה היתר ישיבה, לעיתים אף מעמד של תושבות, ולעיתים אפילו אזרחות. מערך השיקום כולל מערך ארגוני, מענקי סיוע, הסדרת עבודה וליווי שיקומי למשתפי-הפעולה ולמשפחותיהם. היקפה האמיתי של תופעת הסייענות נעלם עד כה מעיני הציבור, לא מעט מפני שיישובם ושיקומם של הסייענים נעשה בערים מעורבות או ביישובים בפריפריה, שבהם יכולתם של התושבים להתנגד להתיישבות הסייענים במקום היא חלשה יותר מאשר ביישובים מבוססים. מדובר בהגירה מתמדת של תושבי השטחים לישראל בגין מחויבות ישראלית להגן על סייענים שנחשפו, וזאת הן מטעמים מוסריים והן כדי לאפשר גיוס קבוע של סייענים נוספים. במשך השנים נקלטו בישראל בדרך זו אלפי משתפי-פעולה פלסטינים ולבנונים (ועשרות אלפי בני משפחה ומאוימים אחרים). חלק ניכר מאותם משתפי-פעולה גויסו לפעילות בשל היותם בעלי עבר פלילי במקום מגוריהם. המחקר הנדון מעלה את השאלה אם השימוש הנרחב בתופעת הסייענים לצורך השגת מידע מודיעיני אינו בבחינת עושר השמור לרעת בעליו. במילים אחרות, האם קליטה מסיבית של סייענים בתוך ישראל, גם אם היא תורמת לביטחון בטווח המיידי, אינה יוצרת בעיות חמורות שישראל תתקשה להתמודד עימן בעתיד? (מתוך המאמר)