Abstract
במאמר נבחן טבעם הפוליטי של המושגים "פורמלי" ו"בלתי פורמלי" בתחום החינוך בכלל ובבית הספר הציבורי בפרט. תחילה מובהרות הסכנות הטמונות ביומרת הפרוגרסיביזם של הקוד הבלתי פורמלי ובנטייה לתפוס אותו כערובה לקיומו של חינוך אמנציפטורי ומעצים. על רקע זה ממשיך המאמר לדיון במגוון יתרונותיו הפוליטיים והפדגוגיים של בית הספר הציבורי ושל הקוד הפורמלי, המסורתי שמפעיל אותו הנובעים מטבעו האנכרוניסטי. בהמשך לכך נטען כי ארגוני חינוך, פורמליים ובלתי פורמליים, צריכים להשתדל לוותר על היומרה האידיאולוגית לבסס את עצמם כמרחבים פדגוגיים "מושלמים" ו"אוטופיים", שבהם יכול הילד להתנהל ללא חיכוך וללא הפרעה, מתוך הרמוניה מלאה בינו לבין המוסד. לעומת זאת, מרחב פדגוגי מעצים הוא לעולם מרחב "עמום" (בניגוד לאוטופי) שבו יכולים הילדים להיאבק על זהותם ועל ייחודיותם ולשמש במקביל כסובייקטים וכאובייקטים, כתומכים וכמתנגדים, כיחידים וכחלק מן הכלל. (מתוך המאמר)
Original language | Hebrew |
---|---|
Pages (from-to) | 78-92 |
Number of pages | 15 |
Journal | במעגלי חינוך: מחקר, עיון ויצירה |
Volume | 5 |
State | Published - 2015 |
IHP publications
- IHP publications
- Compensatory education
- Critical pedagogy
- Education -- Philosophy
- School children
- Schools
- Teacher-student relationships
- Teachers