מיגדר נשי והגבלתו בתקנות בענייני מוסר של יהודי האימפריה העות'מאנית

המאמר עוסק בקשר בין מיניות, הגדרות חברתיות של נשיות וגבריות ומבנה העוצמה והעושר בחברה היהודית העות'מאנית. השיח בספרות השאלות ותשובות, בספרי מוסר ובעיקר בשרידי התקנות העבריות שהגיעו לידינו, מלמד על שאילת התפיסה המגדרית מן החברה הסובבת ולפיה הנשיות (בעיקר זו של אשה פוריה) משמעה מיניות, שכוח הפיתוי שלה כה רב עד שמפגש עמה משמעותו הכמעט ודאית מפגש מיני. בדומה לחברת הרוב המוסלמית-העות'מאנית השלטת, ביקשה החברה היהודית להגן על הגבר ועל הקהילה ויציבותה בריסון ושליטה במיניותה המאיימת של האשה (וכן זו של נער צעיר). מטרה זו הושגה בשתי דרכים עיקריות: חינוך האשה מקטנותה לדגם הנשי האידאלי (אשת חיל, נשואה, עקרת בית, צנועה), ותקנות קהל שהטילו מגבלות על יציאתה לרשותה רבים והורו על כיסוי הגוף והסתרתו. ייתכן שברקע הדברים נמצא הרצון לעצב את הקהילה היהודית כקהילה קדושה, מופתית. התקנות ממחישות את עומק המעורבות, השליטה והפיקוח, שראשי הקהילה ביקשו לעצמם בחיי הנשים, והן חושפות יותר מטפח מן המציאות הבלתי מוכרת של הפרות תכופות של נורמות דתיות וחברתיות בחברה המסורתית.