מסורות חז"ל ומסורות מימי בית שני

אפשר להצביע על קשרים רבים בין מסורות בספרות חז"ל למסורות המופיעות בחיבורים מימי הבית השני, כולל חיבורים שלא יצאו מן החוגים שהיהדות התלמודית צמחה מהם. מאמר זה מנסה לעמוד באמצעות כמה דוגמאות על ההמשכיות בין פרשנות המקרא שבימי בית שני לפרשנות המקרא בתקופת חז"ל. אפשר להראות שמסורות רבות מאוד בספרות התלמודית - מסורות מדרש ומסורות אגדה וגם חלק ממסורות ההלכה - לא התהוו בבתי המדרש של חז"ל מן המאה השנייה לסה"נ ואילך, גם כאשר הן עוצבו ופותחו ונצבעו מחדש בידי חכמים וגם כאשר נמסרו בשמו של תנא או אמורא. רבות מהן היו משותפות כבר בימי בית שני לחוגים רחבים בארץ-ישראל - או לחילופין נתונות במחלוקת בין הקבוצות - ומקצתן מתועדות גם מחוץ לארץ-ישראל ואף בספרות יהודית הכתובה יוונית. הכרות אלו חותרות תחת מבנים מחקריים לינאריים המבוססים על קדמותם ואיחורם של מקורות, על ההנחה שאפשר לתארך את התפתחות הדרשות ואת הרעיונות שבהן לפי זמנם של החכמים בעלי המימרה או לפי זמנם של חיבורי ספרות חז"ל שבהם כלולות המימרות, וגם על הבחנה חותכת בין בבל לארץ-ישראל. את עיקרן של דרשות רבות יש לבקש ברגישות פרשנית לכתוב המקראי, ואולם במקרים רבים התהוו הדרשות בשל מניע רעיוני, וכמובן תכופות הצטרפו כמה מניעים (שלא קל להפריד ביניהם). המאמר משווה בין מסורות חז"ל למסורות מתקופת בית שני כפי שבאות לידי ביטוי בהלכות ודרשות בענייני הלכה ואגדה במקורות מתקופה זו. זאת תוך התמקדות במגילות מדבר יהודה, ספר היובלים ותרגומי המקרא. המאמר עוסק גם בשיטות הפרשנות הנהוגות במקורות מתקופת בית שני למול ספרות חז"ל: שיטת הפשר שמשמעותה שלטקסט הנבואי היתה אמנם משמעות לשעתו, אבל יש לו משמעות גם לזמנם של הכותבים ולעתיד לבוא, וכן הקריאה האלגוריסטית של כתובים.