מרחבי תכנון משותפים: שיתוף פעולה מוניציפלי, תכנון מתואם, חסכון כלכלי או מכשיר שליטה?

במאמר מוצג מחקר הבוחן באיזו מידה מרחבי תכנון מקומי המשותפים לכמה רשויות מקומיות (ועדות מרחביות לתכנון ולבניה) משמשים מסגרת לשיתוף פעולה ולתיאום התכנון, מביאים לחיסכון במשאבים, ומשמשים, למעשה, מכשיר שליטה של השלטון המרכזי. המחקר כולל מיון של מרחבי התכנון המשותפים לטיפוסים וניתוח עומק של חמישה מרחבים. הממצאים מצביעים על כך שדפוס שיתוף הפעולה השכיח בועדות המרחביות הוא "אל תתערב בענייניי ולא אתערב בענייניך", דהיינו, שיתוף פעולה מוגבל ופאסיבי, שהוא בעיקרו מינהלי ולא תכנוני. קשיים משמעותיים בקבלת החלטות נצפו בועדות מרחביות שכללו רשויות מקומיות יהודיות בלבד, בעלות רצף טריטוריאלי ומבוססות יחסית ולאו דווקא באלו שכללו רשויות ערביות או בועדות מעורבות. ספק אם יש הגיון כלכלי בהקמת מרחב תכנון עצמאי לרשויות מקומיות קטנות, המונות פחות מ-10,000 תושבים; ואולם ברשויות מקומיות גדולות יותר אין ההשתייכות למרחב תכנון משותף מביאה בהכרח לחסכון כלכלי. העסקת יו"ר בשכר, העסקת מהנדס על ידי הרשות המקומית בנוסף למהנדס הועדה המרחבית, כפילות בתפקידים נוספים ואפילו עלות שכירת מבנה לועדה מבטלים יתרונות לגודל שיש לשיתוף הפעולה. הועדה המרחבית היא לכאורה מסגרת נוחה יותר עבור השלטון המרכזי לשליטה על התכנון ברמה המקומית, בייחוד במגזר הלא-יהודי. אולי שליטה זו אפקטיבית כיום פחות מאשר בעבר, אך משרת יו"ר הועדה המרחבית עדיין משמשת מקור לא אכזב לחלוקת משרות על ידי שר הפנים. אין בממצאים אלה כדי לשלול יתרונות שיש לועדות מרחביות רבות, אולם המחקר מצביע על כך שראיית הועדה המרחבית כדוגמה לשיתוף פעולה אפקטיבי בעניינים מהותיים ולמימוש יתרונות כלכליים לגודל אינה משקפת בהכרח את המציאות. (לקוח מן המאמר)