מתיר אסורים: מטרות חוק שחרור על תנאי ממאסר בעיני ראשי ועדת השחרורים ושיקול הדעת ביישומו

ועדת השחרורים היא גוף מעין שיפוטי המופקד על ניהול ההליך לשחרור על תנאי ממאסר. הוועדה פוגשת באסיר בד"כ לקראת חלוף שני שלישים מריצוי תקופת מאסרו. היא אמורה להחליט אם יש מקום לשחרר על תנאי את האסיר בטרם ריצה את כל העונש הקבוע בגזר הדין ובאילו תנאים לעשות כן. בנוסף, היא עוקבת אחר מילוי של תנאי השחרור, ועשויה אף לבטל את רשיון השחרור כליל במקרה של הפרת התנאים. החוק מפרט מגוון רחב של נתונים ושיקולים הנוגעים לאסיר או לעבירה שביצע, שבהם רשאית הוועדה להשתמש לצורך החלטתה. מחקר זה נערך באמצעות ראיונות פתוחים עם שבעה שופטים שהם ראשי ועדות שחרורים וכן באמצעות תצפיות ביותר ממאה דיונים של ועדות שחרורים. המסקנות העיקריות העולות ממחקר זה הן כי יושבי ראש הוועדות מבססים את מדיניות השחרור המוקדם שלהם על שני יעדים עיקריים, שיקום ופיקוח מניעתי, בהתאם ליעדים המופיעים בחוק. בין השופטים קיימים הבדלים בפרשנות באשר לסעיף 10(א) לחוק, המאפשר לוועדה לשקול במקרים "בעלי חומרה" ו"בנסיבות מיוחדות" גם שיקולי גמול, וזאת בשל חשש מפגיעה באמון הציבור במערכת המשפט ובאכיפת החוק, וכן בשל הצורך בהרתעת הרבים. הבדלים אלו עשויים להביא לעיתים לידי ביטול החלטות הוועדות על ידי בית המשפט המנהלי, המשמש גם כערכאת ערעור על החלטות הוועדות. מציאות זו מביאה למסקנה, כי נדרש שינוי בסעיף זה, אם בהגדרתו מחדש ואם על ידי פסיקה מנחה, שתבהיר באילו מקרים ובאילו נסיבות רשאית הוועדה לחרוג ממדיניות השיקום והמניעה (מתוך המאמר).