Abstract
במשמעות המקובלת, להיות עד לאירוע פירושו להיות נוכח באופן פיזי באירוע עצמו ולדווח עליו לאלה שלא נכחו בו. העיקרון האונטולוגי המתקף את העדות הוא נוכחותו הפיזית של האדם באירוע, נוכחות אשר לעתים קרובות מאושרת באמצעות סבלו הגופני של העד. על פי מידת ההיגיון, משתמע מכך שהצופים בטלוויזיה אינם עדים לאירועים שהם רואים, אלא הם במעמד מקבלי עדותו של אחר. אני מבקש לקרוא תיגר על משמעות זו ולטעון שבימינו העדות הפכה להיות אופן כללי של פתיחות לדיווחי התקשורת האלקטרונית על אודות אחרים רחוקים. באמצעות החלפת העליונות האונטולוגית של העד במפגש פרשני עם "טקסטים מעידים", אני מתמקד בתכונות הבוראות עולם של טקסטים אלה ובתביעות שהם מציבים בפני כושר הדמיון של קהל הנמענים. העדות של תקשורת ההמונים מציבה את המעורבות הדמיונית הזו עם אחרים בתוך מסגרת אל-אישית של יחסים חברתיים "אדישים", המקיימים זירה של שקילות אדיבה בין זרים שהיא בגדר מתן גושפנקה מוסרית. (תקציר מתוך המאמר)
| Original language | Hebrew |
|---|---|
| Pages (from-to) | 2008 |
| Number of pages | 1 |
| Journal | מסגרות מדיה |
| Volume | 2 |
| State | Published - 2008 |
IHP publications
- IHP publications
- Mass media -- Social aspects
- Television broadcasting
- Television viewers