ניהול "אוכלוסיות מסוכנות": מפרקטיקות חירום קולוניאליות לחוקי המאבק בטרור בהודו ובישראל

מאמר זה מתמקד במורשת הקולוניאלית כפי שהיא באה לידי ביטוי בחקיקת החירום שפיתח השלטון הקולוניאלי בשני המרחבים: הפעלת סמכויות חירום דרשה סיווג של האוכלוסייה על פי דרגת הנאמנות למשטר או החשד לסיכון ביטחוני; סיווג האוכלוסייה טשטש את הגבול בין אלו שהיוו סיכון פוליטי לבין אלו שהיוו סיכון ביטחוני. אחרי קבלת העצמאות נותרה הביורוקרטיה הקולוניאלית כירושה בשתי המדינות, והוסיפה לעצב את מנגנוני ניהול האוכלוסייה ואת ההיגיון המוסדי שהפך את המיעוטים לאוכלוסייה זרה, עוינת ומסוכנת. ואולם, הקשר בין תפיסת הביטחון לתפיסת האזרחות התפתח בצורה שונה: בהודו, החוקים שהתקבלו בירושה מהבריטים שימשו כנגד אזרחים, גם מקבוצת הרוב ההינדואי; בישראל, החוקים הופעלו בעיקר כנגד הפלסטינים, נתיני הממשל הצבאי (גם אחרי שנחקק חוק האזרחות ב– 1952). ההבדל, טוענת המחברת, נעוץ לא רק בנסיבות הפוליטיות השונות אלא באופיו של תהליך הירושה: הודו הטמיעה את חוקי החירום בחוקה הראשית, ואילו בישראל השימוש בחקיקת החירום נשען על מנגנון ביורוקרטי ולכן נתפס כפחות לגיטימי כשמדובר בפגיעה באזרחים מקבוצת הרוב היהודי. הצעת חוק המאבק בטרור, שכבר עברה בכנסת בקריאה ראשונה, תקביל את המצב החוקי בישראל לזה בהודו ותאפשר פגיעה מקיפה באזרחים, על בסיס זהות ושייכות. (מתוך המאמר)