סגולותיה של ההשתתפות: קידום חוסן אישי וקהילתי מחדר הטיפול

ימי מלחמת חרבות ברזל. ככל שחולף הזמן משלב המהלומה וההלם, מגיעה עת ההתאוששות והשיקום, בה נוצרת שגרת חירום המובילה אט אט חזרה לשגרה. עת זו מצריכה לקיחת אחריות, פרואקטיביות וקבלת החלטות אישיות וקהילתיות. בשונה מהשלב האקוטי בו מתקבלות החלטות מידיות ומבוזרות, הרי שעם המעבר לשלבי השיקום מתקבלות החלטות רבות, להן השלכות משמעותיות על הפרט, אף כי בחלקן הוא כלל לא שותף. חוסר ההשתתפות בקבלת החלטות, ברמה האישית והקהילתית, נעשה לעיתים מבחירה ולעיתים כיוון שהחלטות מהותיות מתקבלות על ידי הנהגות היישובים, רשויות מקומיות ומוסדות מדיניים ולעיתים אף בינלאומיים. בעוד בחלק מהקהילות מופעלות פרקטיקות שיתופיות עבור החלטות גורליות כמו מיקום המעבר הזמני, יש הכרעות אחרות הקשורות לאורחות החיים בתקופת השהייה בבתי המלון או בתכנון העתיד אשר אינן מזמנות את כלל הקהילה. מצב זה, לא רק שעלול לצמצם את השיקולים הנלקחים בחשבון ומעצים את כוחו של המיעוט המחליט, אלא אף עלול להותיר את התושבים פסיביים, מובלים ומושתקים. מאידך, גם כאשר מאורגנים תהליכים שיתופיים, נראה כי חלק מהתושבים לא פוקדים אותם.נוכח מצבים אלה, חשוב כי אנשי מקצוע המטפלים ומלווים את האנשים בתהליכי השיקום, יהיו מודעים לדינמיקה זו ולהשפעתה על חיי הפרט, וככל שמתאים גם יעוררו התייחסות לכך במפגשים הטיפוליים. מעבר לחשיבותה העקרונית של השתתפות אנשים כמשפיעים על חייהם, יש לה ערך מוסף בטיפול בטראומה וכמחזקת חוסן וצמיחה. במאמר זה אפרט את סגולות ההשתתפות כמפתחת ריפוי וחוסן אישי וקהילתי, ואבקש דווקא בתקופה טראומטית זו לחזק ברמה הפרטנית את היותם של אנשים חלק מקהילה, ולעודד את השתתפותם האקטיבית במרחבי פעילות והשפעה כחלק משלים מהטיפול הפרטני והקבוצתי. (מתוך המאמר)