סוב-יודיצה: הגבלת ביטויים לשם הגנה על תקינותם ותדמיתם של הליכים שיפוטיים

הסוגיה של הגבלת ביטויים העלולים לפגוע בתקינותם או בתדמיתם של הליכים שיפוטיים מעוררת מתח קשה לפתרון בשל חשיבותם של ביטויים אלה, בין השאר כאמצעי לפיקוח על תקינותם של ההליכים השיפוטיים עצמם, והקושי בזיהויים של הביטויים העלולים לפגוע באינטרסים האמורים. לכן, אין זה מפתיע שהדין הישראלי נקט בעמדה הפוסחת על שני הסעיפים: להלכה, אוסר החוק באופן כמעט מוחלט על כל ביטוי העלול לסכן את תקינותו של הליך שיפוטי, בעוד שלמעשה איסור זה כמעט ואינו נאכף עד שהפך ל"אות מתה." שילוב זה אינו משביע רצון. הספר מנסה להצביע על כך, שלמרות שאין פתרון פשוט למתח האמור, אפשר לגבש עקרונות הכרעה כלליים שלאורם ייעשה מאמץ לעצב הסדר ראוי יותר. לאור עקרונות אלה יש לבחון אילו סוגי ביטויים יוצרים סכנה משמעותית לפגיעה קשה בכללים חשובים של ההליך השיפוטי ולהגביל אותם בלבד. להליך השיפוטי יש מטרה פורמלית ומטרה מהותית: במישור הפורמלי מהווה ההליך השיפוטי שיטת הכרעה בשאלות שנויות במחלוקת; מבחינה מהותית מיועד ההליך השיפוטי להיות שיטת הכרעה צודקת בשאלות אלה. היבט אחרון זה מעלה את הסוגייה, העומדת במרכזו של ספר זה, של ההצדקה להגבלת ביטויים לשם הגנה על תקינותם ותדמיתם של הליכים שיפוטיים. הצדק אשר אליו שואף ההליך השיפוטי, ואשר ההגנה עליו היא העומדת על הפרק, הוא משני סוגים שיש ביניהם קשר הדוק: צדק תוצאתי-מהותי - שפירושו קביעת הדין הראוי, זיהוי העובדות הרלבנטיות והחלה מדוייקת של הדין לגביהן; וצדק הליכי - שפירושו ניהול ההליך השיפוטי בדרך הוגנת (Justice as fairness). בשל תפקידו המהותי של ההליך השיפוטי כשיטת הכרעה צודקת, בשני המובנים האמורים ישנה חשיבות לקיומם ולתוכנם של כללי ההליך השיפוטי. ייחודו של ההליך השיפוטי, שבשלו יש חשיבות מיוחדת לשמירה על כלליו, הוא בכך שהוא המוסד הרשמי, המוסמך והמוסכם, להכרעה צודקת בין טענות סותרות. ייחוד זה מחדד את השאלה בה עוסק הספר: ההצדקה להגבלת ביטויים העלולים לפגוע בתקינותו של ההליך השיפוטי או בתדמיתו כתקין בעיני הציבור.