סיגל צברי - בבואה בבועה

"איפה להתחיל? כל כך הרבה מתרחש כאן מול ציור התפוחים הגדול ... ישבתי בסטודיו של סיגל צברי וחשבתי על התפוח שאכלתי באותו בוקר, כמה רחוק הוא מן הציור הזה ... עץ תפוח אחד כעולם מלא של זיכרון, של צער ואובדן". -- מההקדמה.
מתוך אתר גלריה רוטשילד אמנות: התערוכה מציגה מגוון מייצג מנושאי עבודתה של הציירת בשנים האחרונות. בין השאר יוצגו ציורי סוסים, נוף עירוני, ציורי צמחים, ודיוקן עצמי. התערוכה מלווה בקטלוג ובטקסט מאת דרור בורשטיין המתייחס לשני ציורים מן התערוכה. על אחד מהם, «תווים בעץ התפוח », נכתב, עץ תפוח אחד כעולם מלא של זיכרון, של צער ואובדן, של אפשרויות שהתגשמו ושהוחמצו, של כוח ושל חולשה, של נעורים ושל קמילה, של מחיקה מתמדת של כל היש, ההופכת, מתוך עצמה, לכתיבה-מחדש. קשה לחשוב על דיוקן עצמי של אדם יחיד שיוכל להכיל כל כך הרבה אפשרויות חיים על בד אחד. ההשתרגות של כל אלו היא המפעימה כאן. אפשר לחשוב על הציור הזה כעל מפה מופשטת של חיים שלמים. של אדם אחד ואולי של משפחה גדולה. אתה הולך בעקבות הענף, מצפה כבר לפריחה ולפרי, ואת נתיבך משסע רישום של ענף. האם זה ענף אחר? האם זה הענף «שלך » בזמן אחר? בעבר? בעתיד? ורוד תמים מֵנֵץ – וכבר, מיד, נוגע בתוואי רישומי של עלה. מה קורה שם? קמילה? או דווקא התחלה של צמיחה? היפה, המסתורי בציור זה, הוא ששתי האפשרויות חיות זו לצד זו. והרי זה כך, בדיוק כך, בטבע.