סלעו של סיזיפוס: טיפול במכורים בכלא בישראל

בבתי הכלא בישראל פועלות כמה תכניות לגמילה מסמים ומאלכוהול, שאחת ממטרותיהן היא להפחית את ההסתברות שאסירים מכורים ישובו לאחר שחרורם למעגל ההתמכרות ולמעורבות בפשיעה. מחקר זה בוחן את יעילותן של ארבע תכניות גמילה המיושמות בשירות בתי הסוהר (להלן שב"ס): מחלקת הגמילה מסמים בכלא חרמון, מחלקת הגמילה מאלכוהול בכלא חרמון, תכניות מג"ש (מרכז גמילה ושיקום) לגמילה מסמים ופרויקט גמילה מסמים "חדר לב". הניתוח במחקר נערך בשיטת התאמת ציוני היתכנות (propensity score matching) המאפשרת ליצור קבוצת טיפול וקבוצת השוואה מיטביות לנתונים בניתוח שניוני במערך מחקר דמוי ניסוי. בניתוח הישרדות שנערך בתקופת מעקב של כ־10 שנים, לא נמצאו כל הבדלים בסיכויי המועדות למאסר ולמעצר חוזר בין כלל האסירים בקבוצות הטיפול לבין כלל האסירים בקבוצות ההשוואה. עם זאת, בתכנית הגמילה מסמים בכלא חרמון נמצא כי בנוגע למשתתפי התכנית, הסיכוי למעצר חוזר היה נמוך באופן מובהק סטטיסטית לעומת אסירי קבוצת ההשוואה. הפער בין הקבוצות נפתח במהלך השנה השנייה שלאחר השחרור ונותר יציב עד תום תקופת המעקב. המחקר מחזק את ההנחה הרווחת כי אוכלוסיית המכורים היא "הגרעין הקשה" שמערכת אכיפת החוק מתמודדת עמה ומצביע על הקושי הקיים ביכולת השיקום שלהם, בייחוד במוסדות כליאה. כמו כן, המחקר מצביע על בעיית הנשירה מתכניות התמכרות בכלא כאתגר מרכזי בהצלחת הטיפול בהן. (מתוך המאמר)