סרט לבן, פדגוגיה שחורה: המבט הישראלי על דפוסי גידול ילדים בגרמניה

לאחר תבוסתה במלחמת העולם השנייה החלה גרמניה לברור מחדש את נכסיה התרבותיים. ביקורות על "הפדגוגיה השחורה" הצטרפו למחקרים על הצייתנות שנגזרה מן האישיות הסמכותנית והובילו לליברליזציה במשפחה הגרמנית ולחברה "ידידותית לילדים". מאז שנות ה-70 החלו ערכים, כגון עצמאות ואחריות, להוביל הורים וגננות בדרך תרבותית חדשה. ואכן, עשורים ספורים לאחר האסון דומה כי הפדגוגיה השחורה, שאפיינה את גרמניה עד המלחמה, חלפה מן העולם. מאמר זה בוחן את הטענה באמצעות ניתוח מבטם של ישראלים המתגוררים בגרמניה וחווים את החינוך בה מקרוב. הממצאים מלמדים כי הנשאלים מדווחים על יציבות והמשכיות בדפוסי גידול ילדים מן העבר, אך בעת ובעונה אחת גם מעלים טענות בדבר שינוי תרבותי ומשפחתי. לצד אימות של ערכים כגון עצמאות, נימוס ועדינות, הם מדווחים על עיקשותן של צייתנות עיוורת ומשמעת קפדנית לסדר. משתתפי המחקר מתארים הורות סמכותנית ומשמעת צייתנית בקרב ילדים גרמנים ומסיקים מדפוס זה של גידול ילדים שתי מסקנות: בגרמניה חסרה יצירתיות בתחומים שונים, וגרמנים בוגרים אינם מפגינים אמפתיה לאחרים על אף הדגשתם של החוק והצדק. יתרה מזאת, את מה שהם רואים בימינו בעריסה ובגן הילדים, הנשאלים מתרגמים לפירוש העבר. הם מסתייעים בטראומה התרבותית הישראלית כדי לפענח מבעד לדפוסי גידול הילדים הנהוגים כיום את תכונות האופי שאפשרו לגרמנים רגילים לשתף פעולה עם הרייך השלישי ולעצום עיניים למול מוראותיו. לטענתנו, ייתכן שטראומה תרבותית זו מעצימה את הצללים של הפדגוגיה השחורה, אך מכלול העדויות מצטרף לאחרות המצביעות על כך שפדגוגיה חסרת מורך זו שרירה וקיימת עד ימינו. כמה ממשתתפי המחקר רואים בהווה את נוכחותם של צללי העבר, והם אף מעלים חשש ששואה עלולה להתרחש בשנית בשל המשכיותה של הפדגוגיה השחורה. מן העדויות עולה כי ישראלים אחוזים בתרבות השואה החקוקה בהם מילדות, אולם בזכותה הם מזהים גם בקרב חבריהם הגרמנים את אחיזתה של מורשת תרבותית קדומה, שנזנחה לכאורה לאחר המלחמה. (מתוך המאמר)