עדים ועדות: מלחמה, טראומה והיסטוריה

ספרו החדש של אביהו זכאי, עדים ועדות, דן באופן מעמיק בספרים של שלושה היסטוריונים אשר לימדו בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. עד כה לא התייחסו אליהם כקבוצה בעלת מאפיינים ייחודיים, ברורים ומוגדרים, לא כל שכן כיצד חוויה קיומית בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה השפיעה על כתיבתם הענפה. שלושת היסטוריונים היו עדים לאימי ומוראות המשטר הטוטליטרי הנאצי, ועל כך בין השאר מסרו עדות בספריהם. יעקב טלמון (1916-1980) חשף בספרו "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית" (1952) את סכנת הדמוקרטיה הטוטליטרית. יהושע אריאלי (1916-2002) הדגיש את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית באמריקה, בניגוד לזו הטוטליטרית, בספרו "אינדיבידואליזם ולאומיות באידיאולוגיה האמריקנית" (1964), ושאול פרידלנדר הראה באוטוביוגרפיה שלו, "עם בוא הזיכרון" (1980), את המשמעות של גורל ילד יהודי בתקופת מלחמת העולם השנייה בצל השואה. טלמון, אריאלי ופרידלנדר חיו בעידן של קטסטרופה, אלימות, קיצוניות אידיאולוגית, קיטוב פוליטי חברתי, ומהפכות ומהפכות-נגד. הספרים שכתבו הם עדות לכך. כמי שחוו ישירות תוצאות של לאומנות, גזענות ושוביניזם הם לא יכלו לעמוד מנגד במגדל השן האקדמי בשעה שמגמות אלה פשו גם בחברה הישראלית. הם מתחו ביקורת חריפה על מדיניות ישראל לאחר מלחמת ששת הימים ביחס לשטחים הכבושים ולגורל הפלסטינים. זו הצוואה המשותפת לכולם – דבקות בלתי מתפשרת בהומניזם ובזכויות אדם ואזרח. --