על שיגעון, גאונות ומקומם של סיפורים בכתיבה רפואית ספרדית בעת החדשה המוקדמת

חסון שופך אור על תפישת השיגעון בספרד של תור הזהב (המאות השש–עשרה והשבע–עשרה), נושא שבו עסק בעבודת הדוקטורט שלו בהדרכה משותפת של רות פיין ושל יורם בילו, וביתר ספציפיות — בשאלת היחס שבין שיגעון ליכולות אינטלקטואליות, המשתקפת בשלושה טקסטים רפואיים בני התקופה. הוא מצביע על הרב קוליות של השיח בנושא בתקופה המודרנית המוקדמת, שיש בו לא רק שילובים ותנודות בין הטבעי והעל–טבעי, אלא גם ניצנים של מדיקליזציה של השיגעון ואפילו של גישות הבנייתיות ונרטיביות. במאמר זה הוא מבקש להראות את הערך בקריאה "ספרותית" של טקסטים רפואיים, ובהתבוננות לא רק בטיעון המדעי המובא בטקסט נתון, אלא גם במערכת היחסים שהוא מכונן עם קוראיו באמצעים נרטיביים ורטוריים שונים. באופן קונקרטי, הוא מבקש להתחקות אחר ויכוח בין שלושה רופאים ספרדים שדנו ברבע, האחרון של המאה השש–עשרה בקשר בין שיגעון לבין ingenio, דיון הנוגע, בין השאר, בגבולות הדיסציפלינה הרפואית ויחסה לתפישות דמונולוגיות ומטפיזיות, ביחס הנכון בין סמכותם של כתבי הקדמונים לבין המציאות כפי שזו נחווית על ידי הקוראים בני הזמן, ובמקומם של סיפורים בכתיבה מדעית הערות: מילות מפתח נוספות: חואן הוראטה דה סן חואן "בחינת הבינות"; אנדרס ולאסקס "ספר המלנכוליה"; פרנסיסקו הרנאנדו דה ויליארינו