פניה האנושיות של התורה ואמנות ימי הביניים

בעשורים האחרונים של המאה השלוש-שרה ובמרוצת המאה הארבע-עשרה נקלעה אירופה למשברים כלכליים ודמוגרפים שגרמו להתחזקות הדבקות הדתית, אשר שמשה כמענה למצוקות הזמן. הפולחן והאומנות סיפקו למאמין שפע של דימויים אנושיים של האלוהות הנוצרית, שניבטו מולו בטקסים הציבוריים ובפולחנו האישי, ונטלו חלק מרכזי בפיתוח דבקותו הדתית. בבסיסים של דימויים אנושיים אלה עמדה התפיסה הנוצרית של התגשמות האל. גישה זו עומדת בניגוד מוחלט לתפיסה המופשטת של האלוהות ביהדות. אמנם דימויו האנושיים של האל רווחו גם במקרא ובמדרש, אך על פי רוב היה תיאורם החזותי של דימויים אלה אסור מכל וכל. הצורך לעורר את אהבת המאמין לאלוהיו היה אחד מעמודי התווך גם ביהדות ולכן המסורת הפרשנית והמדרשית יצרה משוואה ברורה בין אהבת אלוהים ובין אהבת תורתו. ספר התורה אינו רק מקבץ של חוקים, אלא גם עצם מוחשי, העומד במרכז החיים הטקסיים הציבוריים של היהודים. המאמר מבקש להראות שבאשכנז, זכו הדימויים האנושיים של התורה לביטוי מיוחד, הנטוע היטב בתוך המרחב הליטורגי והריטואלי. באמצעותם התמודדו יהודי אשכנז עם הדבקות המתעצמת בסביבתם הנוצרית. ביטוים החזותי של דימויים אנושיים אלה קשור קשר הדוק עם המנהגים המקומיים ובא לידי ביטוי בפיוט. המפגש בין הריטואל, הפיוט והביטוי החזותי מוצא את ביטויו במחזורים מאוירים. המאמר מציג דוגמאות, שמוצאן בדרום גרמניה במחצית הראשונה של המאה הארבע-עשרה ומלווה בתצלומים.