פניה הכפולות של הודאת הנידון במשפט העברי: בין דין של מעלה לדין של מטה

המאמר דן בפניה הכפולות של הודאת הנידון למוות בספרות חז"ל ואת יחסי הגומלין בין פנים אלו. המאמר הראה כי הודאת הנידון היא בעלת תפקיד מכפר לטובת הנידון, המכשיר אותו לעולם הבא כחלק ממהלך אינקלוסיבי־קהילתי, והיא בעלת תפקיד משפטי לטובת בית הדין, המאשרר את הלגיטימיות והתוקף של ההכרעה השיפוטית. המאמר הראה כי פניה הכפולות של הודאת הנידון בספרות חז"ל חושפות המשך וחידוש ביחס למודל המקראי של הווידוי, הנלמד מהסיפור המקראי של המתת עכן. בשונה מהמודל המקראי, המציג את הודאת עכן ככלי לחיזוק הלגיטימיות המשפטית, המשנה, בקריאה גלויה, מתמקדת דווקא במשמעות המכפרת של הודאת הנידון, ובזכותה "יש לו חלק לעולם הבא". אל מול קביעה זו ניצבת לקראת סוף מסכת סנהדרין רשימת מי "שאין להם חלק לעולם הבא". כך נוצרת מסגרת ברורה לדיני עונש מוות במסכת סנהדרין כולה, המבנה את ההמתה כתהליך אינקלוסיבי שתכליתו שיקומם של (נפשות) החוטאים חייבי המיתה באמצעות יסוד הכפרה שבמוות, התלוי גם בפעולת וידוי. בצד האמור, ברובד סמוי במשנה, ובאופן גלוי יותר בתוספתא ובתלמודים, מפותחת ההכרה בתפקיד המשפטי של הודאת הנידון תוך ניצול המרחב והזמן הלימינלי שבו היא מבוצעת. רובד זה חושף את המורכבות הדואלית של אקט זה: השילוב בין הרובד המכפר והמאשרר עשוי אומנם להדגיש את היתרונות ההדדיים הגלומים בהודאת הנידון, אולם, בצד זאת, הוא עלול גם ליצור עימות וניגוד ביניהם. כך, למשל, מתן האפשרות להודאת הנידון עשוי ליצור מרחב לחתירה תחת הלגיטימיות של בית הדין, באמצעות כפירה באשמה בשעה הדרמטית של ההוצאה להורג. הספרות התלמודית מגלה מודעות עמוקה למורכבות הדואלית של הודאת הנידון, וכוללת, בצד הדיון המשפטי־נורמטיבי, מישור נרטיבי המדגים היטב מתיחות זו. ניתוח זה מאיר את אופן הפעלת אלימות החוק במשפט העברי, מעמיק את המשמעות של ההודאה ושל הפונקציות המגוונות שלה — ברובד הגלוי והסמוי — וחושף את תהליכי ההתפתחות המורכבים של הודאת הנידון במסגרת המתח בין חוק לסיפור. הוצע עוד לראות בהודאת הנידון גשר המעביר את הנידון מהשלב המשפטי לשלב העונשי, שכן היא מכילה היבטים המשתייכים לשני המישורים. במבט כללי, עמדת המשפט העברי, בניגוד לנטייה המקובלת בספרות המשפטית, רואה בשלב יישום העונש חלק אינהרנטי מההליך הפלילי ומעמיקה את הקשר בינו לבין יתר חוליותיו של ההליך הפלילי. לעמדה זו יש חשיבות למשפט הכללי, שכן היא מאירה את הזיקות שבין שלביו של ההליך הפלילי — ובפרט בין שלב קביעת האשמה ושלב הענישה — ואת המתח האפשרי הגלום בשימוש בהודאת הנידון בשלב יישום העונש במשפט הכללי. עמדה העשויה להשליך על הנכונות להתחשב בהודאה זו לצרכים המתעוררים בשלב יישום העונש לא רק כעניין של תועלת שיקומית במובן הצר אלא גם כנושא הקשור לשאלה רחבה יותר הנוגעת למעמדה של טענת חפות שלנאשם אשר הורשע בדינו. (מתוך המאמר)