Abstract
מסכת רצופה של נסיונות כושלים להטיל את מרותה של מצרים על סוריה מאפיינת את המאות העשירית עד השלוש עשרה, תקופת הגניזה הקלאסית: ימי השלטון הפאטמי והאיובי באזורנו. ציר הפעילות הפוליטית, הכלכלית והצבאית, הכמעט בלבדי, היה ציר מצרים-סוריה. ניתן היה לצפות כי גם בחיי הציבור היהודי יתואר ציר מצרים-סוריה כציר פעילות בלבדי, וציר ארץ-ישראל-סוריה יהיה שמם מפעילות ציבורית בתקופה המשתקפת במסמכי הגניזה. אך לא כך היו פני הדברים - נוכחותה של הנהגה יהודית קדושה, ישיבת "ארץ הצבי", יורשת הסנהדרין שהיתה בעלת סמכויות פעולה נרחבות, ומוסד ההנהגה העליון של יהודי האזור הרבניים היא שקבעה במידה לא קטנה את יחסי ארץ ישראל וסוריה בעשייה הציבורית היהודית באזור. המאמר עוסק בבירור ציר סוריה וארץ ישראל. המאמר ידון בהבט הפורמלי שבין ישיבת ארץ הצבי, לבין האזורים הכפופים לה כפיפות רשמית, דהיינו: אזורים שנחשבו ארץ-ישראל מבחינה הלכתית, או שהיו תחת מרותה של הנהגת היהודים שבארץ. התפרסם בכתב העת "פעמים", 66: 5-19, תשנ"ו.
| Original language | Hebrew |
|---|---|
| Pages (from-to) | 6-13 |
| Number of pages | 8 |
| Journal | מכאן ומשאם: כתב העת למורשת יהדות דמשק |
| Volume | 10 |
| State | Published - 2009 |
IHP publications
- IHP publications
- Jews -- History -- Middle Ages, 500-1500
- Jews -- Syria -- Damascus
- Yeshivot -- Eretz Israel -- History
- Jews -- Egypt