צנירים יבשתיים בכרמל

צנירים מוגדרים כמגרעות קעורות ומאורכות בצורת חצי צינור, המתפתחות על גבי מדרונות סלעיים או מצוקיים. בישראל מוכרים צנירים בכל האזור הים תיכוני, עד ספר המדבר. במסגרת העבודה הנוכחית מופו בכרמל 127 צנירים. הם מרוכזים ב-7 אגני ניקוז, ונמצאים בין 56 ל-428 מטרים מעל פני הים. רוב הצנירים חתורים לאורך המדרונות הבונים את ערוצי הנחלים וניתן למצוא אותם עד לגבהים של 270 מטרים מעל הערוץ. הצנירים מפותחים רק בסלעי דולומיט או גיר קשים המאופיינים בבלייה קרסטית; בעיקר בתצורות יגור ובינה. אורך מקטעי הצנירים נע בין מטרים ספורים ל-200 מטר; גובהם ועומקם הממוצע נמדד ל-2-3 מטרים אך עשוי להגיע עד 9.5 מטרים. הצנירים מפותחים לאורך שכבות מוגדרות ואינם חותכים בניצב או באלכסון להן. %65 מהצנירים בעלי רכיב מפנה מערבי, ורומזים בכך לקשר עם מערכות הגשם המגיעות מהים התיכון. לא נמצא קשר בין ממדי חלל הצניר לבין הרום, גובהו מעל האפיק או שיפוע המדרון. הצנירים מופיעים בכל הגבהים, ללא העדפה למפלסי רום מסויימים. התהליכים הגאומורפיים הפועלים לבניית צניר משלבים בלייה כימית, מכנית וביוגנית. בשלב הראשון, מים חודרים בקו השיכוב בין שתי שכבות בעלות כושר מסיסות שונה, ממיסים ויוצרים התקערות ראשונית (צניר עוברי). בשלב השני, בפני הדופן של הצניר העוברי נוצרים סדקים רדודים ומקבילים המורחבים על ידי המסה, על ידי חרסיות שנלכדות בתוכם, ובסיוע אפשרי של שורשים ואורגניזמים חיים אחרים. תהליך הסידוק המקביל יוצר התקלפות ופירוק לשבבים שעוביים נע ממספר מ"מ ועד למעלה מ-10 ס"מ. התהליך הגאומורפי העיקרי הפועל לנסיגת שכבת גג הצניר היא קריסה והתמוטטות. (מתוך המאמר)