קהילות קול לעת דימדומים: מרחבי צליל ממשיים ומדומיינים של יהדות מרכז אירופה עם פתיחת השער ולעת נעילת שער

המאמר פותח את הדיון בדמיון הפרשני המוסיקלי בהקשרים ליטורגיים, אופראיים וקולנועיים. הכהן-פינצ'ובר מגדירה את מושג 'קהילת הקול' כשירת הרבים הסימולטנית המשותפת, הליטורגית או הפרה-ליטורגית המצטרפת יחדיו לכדי אמירה שלמה המכוננת עדה, ממשית או בדיונית. המושג נבחן בעיקר בהקשר המודרני של קהילות היהודים באירופה עד ערב מלחמת העולם השנייה ובזיקה לשעות הדמדומים בערבו ובצאתו של יום הכיפורים. בתוך קהילות הקול החדשות ניצבים חזנים מקצועיים המדלגים בין במת האופרה לבימת בית הכנסת, ובין מה שמוגדר כאן כפרפורמנס אופראי לבין הפרפורמטיביות של קהילת קול. המתח האסתטי והדתי שנוצר עקב כך מודגם מוסיקלית באחת מהלחנותיו של החזן-מלחין סלומון זולצר לפתיחה לווידוי של יום הכיפורים 'אנא תבוא' בהשוואה לאריה ידועה של המלחין גאטנו דוניצטי, 'דמעה גנובה'. מרחב פרשני זה מייצר את המסגרת לחלקו השני של המאמר, העוסק במומנט הקולי של 'כל נדרי' כאחד מביטויי השיא של קהילת הקול היהודית האשכנזית. במאמר נדונים ביצועים ומופעים של תפילה זו על ידי חזנים שונים וביצירות מוסיקליות וקולנועיות העומדות בסימן המעבר ל'עולם החדש' עם הגירת היהודים לארה"ב עד ערב מלחמת העולם השנייה. גילום המתח בין עולמו של היחיד הנמשך החוצה מתוך הקהילה ובחזרה לתוכה חוזר ונשנה בכל אלה ובתוך כך זורה אור על שבריריותם וארעיותם של קולות היחידים והרבים הנפרדים והנמזגים, ועל חלופיותם, ומתברר הניסיון האלגורי לעצב באמצעותם המשכיות קהילתית על רקע האסון הנורא המתרגש על העם היהודי. (מתוך המאמר)