קולוניאליזם התיישבותי, נקודת המבט הילידית והסוציולוגיה של ייצור ידע בישראל

המאמר מתחקה אחר חזרתה של הפרדיגמה הקולוניאלית-התיישבותית במדעי החברה והרוח בישראל ובוחן את התפתחותה, ומתמקד בשתי הזירות העיקריות שבהן נוסחה ביקורת חריפה על הציונות ועל גרסתה הרשמית לאירועי 1948 - הסוציולוגיה וההיסטוריה. המאמר מציע שלושה טיעונים עיקריים. ראשית, הופעתה המחודשת של פרדיגמת הקולוניאליזם ההתיישבותי בהקשר המקומי נעוצה בתמורות שהתחוללו בפוליטיקה הפלסטינית בישראל. שנית, בניגוד למגמות כמו פוסט-ציונות, ההיסטוריונים החדשים, הסוציולוגיה הביקורתית והתיאוריה הפוסטקולוניאלית - שהתמקדו באירועי 1948 או בביקורת על ההגמוניה האשכנזית - האימוץ המחודש של פרדיגמת הקולוניאליזם ההתיישבותי איננו מונהג על ידי חוקרים ישראלים או יהודים, אלא מדובר בפרויקט מחקרי שמובל בעיקר על ידי חוקרים פלסטינים אזרחי ישראל ומרכזי מחקר פלסטיניים בישראל. שלישית, חוקרים ביקורתיים ופוסט-ציונים, שחקרו את הסכסוך במסגרת הקולוניאלית-התיישבותית, נטו לתאר את ההיבט הקולוניאלי של היחסים בישראל כמרכיב בהיסטוריה של המקום בעבר ולא כתהליך מתמשך בהווה. יתר על כן, המחקרים הקודמים נטו להתמקד בתנועה הציונית, בישראלים ובמעשיהם, ואילו הפלסטינים נעדרו מהניתוח או נותרו מחוץ לו. הגל המחקרי החדש, לעומת זאת, מתאפיין בחזרת הפלסטינים הן להיסטוריה - לא רק כקורבנות, אלא כשחקנים היסטוריים, שהתנגדותם לפרויקט הציוני לקחה חלק בעיצובו - והן להיסטוריוגרפיה ולמחקר הסוציולוגי כחוקרים מעורבים. כאן, אטען בסוף המאמר, עולה האפשרות להתהפכות המבט ולהפיכתן של הציונות ושל ישראל לאובייקטים של מחקר מנקודת מבטם של קורבנותיהן הפלסטינים. המאמר מסתיים בסימון כיווני מחקר חדשים באמצעות פנומנולוגיה של היחסים בין האזרחים הפלסטינים בישראל לבין החברה הישראלית. (מתוך המאמר)